אמנות מחוץ לגלריה: עין שמר, גבעת חביבה והסטודיו של זאביק גוטליב

 

בין מבנים נטושים שהפכו לגלריות, פסלים בגן, תערוכות מתחלפות וסדנאות שבהן הברזל מקבל חיים חדשים - מסע בין אמנות, אנשים וסיפורים באזור מנשה

 

 

היצירה "הפרדס" של דני קרוון     צילום: רונית סבירסקי

 

שדרת האמנים בעין שמר: כשהמבנים הישנים מקבלים חיים חדשים

בקיבוץ עין שמר, בין מבנים ותיקים שנשארו מאחור ובין שבילים המובילים אל סדנאות של יוצרים, נולדה שדרת האמנים שמציגה אמנות מזווית אחרת. כאן לא מסתפקים בתליית עבודות על קירות גלריה. האמנות יוצאת אל השביל, נוכחת במרחב הציבורי, מתגלה בחדרי הסטודיו ומפגישה את המבקרים עם האנשים שעומדים מאחוריה. אפשר לשוטט בין יצירות, להיכנס לסדנאות, לשוחח עם אמנים ולסיים את הסיבוב בקפה שנמצא בלב המתחם.

 

גלריות במבנים ששופצו ובאוהלים בשדרת האמנים      צילום: רונית סבירסקי

 

שדרת האמנים, שנפתחה בשנת 2025, היא יוזמה של עתר גבע וטל בדרק, שניהם בני קיבוץ עין שמר. גבע גדל בביתו של האמן אביטל גבע, בסביבה שבה אמנות וטבע היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. בדרק הוא צלם המתמחה בצילום פורטרטים ובתיעוד אמנות, ומשמש כמנהל האמנותי, שותף ואוצר של פסטיבל האמנות "תחת הפנס", המתקיים בקיבוץ.

 

 אלון גורן מדגים עבודה על אבניים       צילום: רונית סבירסקי

 

השניים חברו ליוזמה שמבקשת לחבר בין אמנים, הקהילה והמרחב הקיבוצי. המבנים הישנים, שעמדו נטושים, שופצו והפכו לחללי עבודה, תצוגה ומפגש. במקום להותיר אותם כשריד לעבר, נוצר בהם שימוש חדש, שמעניק לשדרת האמנים אופי מקומי ולא מתאמץ. בין המבנים מתפתל שביל שמוביל מעבודה אחת לאחרת, וכל כניסה לסטודיו עשויה לפתוח דלת לעולם יצירתי שונה.

 

ילד בסדנת קרמיקה       צילום: רונית סבירסקי

 

מפסל ברזל ועד סדנאות קרמיקה

אחת העבודות הבולטות בשדרה ניצבת בשביל המרכזי. זהו פסלו של חרש הברזל והפסל אורי חופי, הנקרא "פטיש וסדן". חופי, מהאמנים המזוהים עם אמנות הנפחות בישראל, יצר חמור שגבו משמש משטח סדן שעליו עובד חרש הברזל. החיבור בין דמות החמור, בעל החיים שנשא משאות ועבד לצד האדם, לבין מלאכת הנפחות מעניק לפסל נוכחות שיש בה גם הומור וגם מחווה למלאכה המסורתית. העבודה משתלבת בסביבה ואינה מנותקת ממנה; היא חלק מהשביל ומהמפגש בין אמנות, חומר ועבודת יד.

 

פסל הברזל של אורי חופי בשדרת האמנים עין שמר      צילום: רונית סבירסקי

 

בסיור בשדרה כדאי להשאיר מקום גם למפגשים שאינם מתוכננים מראש. מאחורי דלתות הסטודיו עובדים יוצרים בתחומים שונים, וחלקם שמחים להציג את עבודותיהם ולספר על תהליכי העבודה. כך, למשל, בסטודיו "עין טובה" של דנה פלמון נוצרות מסגרות לתמונות. הסטודיו משמש גם חלל למפגשים מוזיקליים ולהופעות חיות, שחלקן מתגלות למבקרים דרך המלצות שעוברות מפה לאוזן.

 

דנה פלמון יוצרת מסגרות לתמונות בסטודיו "עין טובה"        צילום: רונית סבירסקי

 

בסטודיו "אלגו" של אלון וזיוה גורן, בני זוג ואמני קרמיקה בוגרי מכללת תל חי, החומר נמצא במרכז. שבבי עץ מחפים את הקירות ומעניקים לחלל אווירה חמימה, שמתאימה למלאכה שעובדת עם הידיים ועם הזמן. השניים מקיימים סדנאות קרמיקה, ובהן התנסות בעבודה על אובניים, ומבקשים לקרב את המשתתפים אל החומר ואל האפשרויות הגלומות בו. גם מי שאינו מתכוון להפוך לקדר יכול לגלות כאן את ההנאה שבעבודה איטית, במגע עם החומר ובהפיכתו בהדרגה לכלי או לצורה.

 

 יצירת אגרטל על אבניים      צילום: רונית סבירסקי  

 

במרכז השדרה פועל גם קרקס שבזי, שמוסיף למתחם רובד של מופע ותנועה. המפגש בין סדנאות, יצירות, הופעות ומבנים ששינו את ייעודם הופך את השיטוט בשדרה ליותר מביקור בגלריה אחת. זהו מרחב שבו אפשר לעבור בין תחומי אמנות שונים ולגלות בכל פינה משהו אחר.

 

קרקס שבזי     צילום: רונית סבירסקי

 

 

CAWA: קפה בלב שדרת האמנים

בקצה השדרה מחכה CAWA, עגלת הקפה של תומר סולנה, שמפעיל גם את שירותי הקייטרינג MENSA.  השם, קאווה או קהווה, מזכיר את המילה הערבית לקפה, והמקום עצמו בנוי סביב רעיון של ישיבה נינוחה בחוץ. שולחנות וספסלי עץ מרופדים במזרנים אפורים ובכריות בגווני אפור, כחול וירוק, ולצדם בר עם כיסאות גבוהים המקיף עץ בעל צמרת רחבה. סוכך, שמשיות בסגנון אפריקאי ועצים ותיקים מספקים צל לרחבה. מבנה מעוגל הצבוע בירוק, שנראה כאילו נלקח מסיפור אגדות, משמש כשירותים.

 

עגלת קפה CAWA בקיבוץ עין שמר    צילום: רונית סבירסקי

מתחם הקפה בצל העצים      צילום: רונית סבירסקי

 

CAWA הוא לא רק מקום לעצירה בין הסטודיו לסטודיו. במקום מתקיימים מופעים על במה מוגבהת, ירידים של תוצרת מקומית וחקלאית ולעיתים גם ערבי יין שבהם מוגשים מאכלי העגלה לצד יינות יקב 1924, שפועל בקיבוץ. כך ממשיכה האמנות לגלוש אל מחוץ לסטודיו, והמתחם כולו הופך למקום מפגש של יוצרים, תושבים ומבקרים.

 

 פלטת מטבלים, לחם כוסמין ובייגל     צילום: רונית סבירסקי

 

בתפריט אפשר למצוא ארוחות קלות ומנות לחלוקה, ובהן פלטת מטבלים וגבינות, לאבנה עם שמן זית, גבינה בולגרית, פסטו ביתי וגרסת פסטו על בסיס גרעינים. לצדם מוגשים לבבות ארטישוק בתחמיץ ובשמן זית, סלקים מבושלים, ירקות חתוכים, לחם כוסמין ובייגל. יש גם סלטים, ובהם סלט קיסר וסלט סתלבט, טוסטים, כריכים, מאפים מתוקים ומלוחים, קינוחים ומשקאות חמים וקרים. זו עצירה שמתאימה למי שרוצה להאריך את הביקור, לשבת בצל ולתת למפגש עם האמנות להמשיך גם סביב השולחן.

 

מה עוד אפשר לעשות בעין שמר?

שדרת האמנים היא סיבה טובה להגיע לעין שמר, אבל היא אינה הסיפור היחיד של הקיבוץ. למי שרוצה להכיר גם את עברו, כדאי לשלב בביקור את חצר ראשונים, המוזיאון ההיסטורי של הקיבוץ. החצר המשוחזרת משמרת את סיפור ראשית ההתיישבות ואת חיי החלוצים, באמצעות מבנים היסטוריים, תצוגות וכלים חקלאיים. במקום נמצאים גם מוזיאון הטרקטורים, בית בד וטחנת קמח, ובמסגרת פעילויות מתואמות מתקיימים סיורים ופעילויות שממחישים את חיי הקיבוץ בעבר. 

 

גבעת חביבה: אמנות בחצר של חברה משותפת

גבעת חביבה אינה קיבוץ או מושב, אלא מרכז חינוכי ותרבותי שהוקם ב־1949 בידי הקיבוץ הארצי ונקרא על שם הצנחנית חביבה רייק,  בת קיבוץ מענית, שנהרגה בשליחותה באירופה במלחמת העולם השנייה. מיקומו נבחר כדי לאפשר הגעה אליו מאזורים שונים בארץ, והוא התפתח למרכז העוסק בחינוך, מורשת וקידום חברה משותפת ליהודים ולערבים. במרכז המשותף לאמנות, שהחל לפעול בשנות השמונים, מתקיימים לימודי אמנות, מחקר, קורסים וסדנאות בתחומים כמו קרמיקה, הדפס וטקסטיל. המבנה רחב הידיים מוקף צמחייה, ובחצרו פזורות עבודות אמנות שהן חלק קבוע מהמרחב.

 

גן הפסלים בגבעת חביבה    צילום: רונית סבירסקי

 

הסיור מתחיל למעשה עוד לפני שנכנסים לגלריה: בין העצים והשבילים מתגלות יצירות שמזמינות להתעכב, להתבונן ולחשוב על היחסים שבין האדם לסביבתו. פסל ברונזה של סיגלית לנדאו, המתאר מקלט בגודל טבעי, מכניס אל החצר דימוי מוכר מחיי היומיום הישראלי ומעניק לו נוכחות אמנותית יוצאת דופן. בעבודה "ספרים טבועים בביצה" של אביטל גבע, ספרים שקועים בבטון ומעוררים מחשבה על ידע, זיכרון ועל מה שאנחנו בוחרים לשמר או לקבור. 

 

פסל ברונזה "המקלט" של האמנית סיגלית לנדאו     צילום: רונית סבירסקי

גן הפסלים בצל העצים בגבעת חביבה     צילום: רונית סבירסקי

 

"הפרדס" של דני קרוון מורכב מעצי הדר הנטועים במכלים עגולים הצבועים בכחול עז; זוהי פרשנות פיסולית לנוף חקלאי מוכר, שבה הצבע והצורה משנים את האופן שבו אנחנו מביטים בעץ ובסביבתו. לצד העבודות האלה מוצגות בחצר גם "שקתות שבורות" של דינה שצ'ופק, "צבר ארץ ישראלי מצוי" של צביקה אלטמן ו"אי שקט" של עתר גבע. כל עבודה מציעה מפגש אחר עם חומר, טבע ומקום, והמעבר ביניהן הופך את הגן למעין גלריה פתוחה, שאפשר לפגוש בה אמנות גם בלי להיכנס לחלל תצוגה.

 

היצירה "הפרדס" של דני קרוון     צילום: רונית סבירסקי

היצירה שקתות שבורות של דינה שצ'ופק      צילום: רונית סבירסקי 

 

בתוך המבנה מתקיימות תערוכות מתחלפות, כך שגם מי שמכיר את המקום יכול למצוא בו בכל ביקור נקודת מבט חדשה. בעת ביקורי הוצגה התערוכה הזוגית "חותם הדורות" של האמניות ליאן שרקייה ועידית קופסקי, שאותה אצר ברק רובין. התערוכה עוסקת במה שעובר מדור לדור. אחת העבודות המיוחדות היא סדרת צילומים של כביסה התלויה במרפסות בתים בכפר, שיצרה ליאן שרקייה על דפי כביסה ריחניים. המראה מוכר ואינטימי: בגדים שהתייבשו בשמש, מרפסות שהן חלק מחיי הבית ומחוות יומיומיות שנראות לרוב שוליות. אלא שכאן נכנס גם חוש הריח לתוך המפגש עם היצירה; כשמתקרבים לתמונות אפשר עדיין להריח את ניחוח הכביסה. פרט קטן לכאורה הופך את הצילום לחוויה חושית ומחבר בין הדימוי המצולם לבין זיכרון של בית, משפחה ושגרה.

 

 ציורים על דפי כביסה ריחניים של האמנית ליאן שרקייה    צילום: רונית סבירסקי

 

לצד התערוכה, מתחמי העבודה והסדנאות חושפים את הצד המעשי של העשייה האמנותית. בביקור אפשר לראות את תנורי השריפה, שחלקם מבוססים על טכניקות מסורתיות, ולהבין שהאמנות במקום אינה מסתיימת במה שתלוי על הקיר או מוצב בחצר: היא נמשכת בתהליכי העבודה, בחומר ובידע שעובר בין יוצרים. התערוכה "חותם הדורות" מוצגת עד 7 בנובמבר 2026, ובהמשך תתחלף בתערוכה אחרת. לכן, גם כשהתצוגה הפנימית משתנה, הפסלים שבגן נותרים נקודת מוצא קבועה לסיור. השילוב בין אמנות בחוץ, גלריה מתחלפת ומרכז העוסק בחברה משותפת מעניק לביקור בגבעת חביבה אופי משלו - מקום שבו היצירה מזמינה להתבונן לא רק באמנות, אלא גם בקשרים שבין אנשים, זיכרון וסביבה.

 

 כבשן שריפת כלי קרמיקה בשיטות מסורתיות       צילום: רונית סבירסקי

 

סטודיו חרש הברזל והפסל זאביק גוטליב: כשהברזל מתחיל לרקוד

במתחם האמנים של המועצה האזורית מנשה, סמוך לקיבוץ מענית, נמצא הסטודיו של זאביק גוטליב, חרש ברזל ופסל שהפך את החומר הקשה והנוקשה לשפה אמנותית מלאת תנועה. הביקור במקום, בתיאום מראש, מפגיש את המבקרים עם הפסלים וגם עם תהליך היצירה עצמו. על הקירות תלויים כלי עבודה, שאת חלקם גוטליב מייצר בעצמו, וסביבם ניכרים סימני העבודה בחומר שדורש כוח פיזי, דיוק וסבלנות. החום, הפטיש הכבד והמפגש בין הברזל לסדן הם חלק בלתי נפרד מהעבודה. קשה שלא להתפעל מהפער בין המאמץ הגופני שנדרש כדי לעצב את המתכת לבין התוצאה: דמויות שנראות כאילו נתפסו לרגע באמצע תנועה.

 

חרש הברזל והפסל זאביק גוטליב מדגים תהליכי עבודה     צילום: רונית סבירסקי

 

גוטליב גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, והוריו שלחו אותו בילדותו ללמוד ציור ורישום. בתיכון למד בבית ספר טכני והתקרב לעולם המכניקה, שהעניק לו היכרות עם חומרים ועם מבנים. לאחר השירות הצבאי ביקש ללמוד עיצוב מוצר, ובינתיים עבד בנפחייה בבורגתה. שם פגש את אורי חופי, מגדולי חרשי הברזל בישראל, נעשה שולייתו ולמד את מלאכת הנפחות ואת שיטת העבודה שפיתח חופי. גוטליב החל לעסוק בתחום בשנת 1993, ובהמשך צבר ניסיון גם בהדרכה ובהדגמות בכנסים ובמפגשים מקצועיים בארץ ובעולם. בשנת 2009 זכה במקום הראשון באליפות העולם לנפחות אמנותית שנערכה בסטיה שבאיטליה, עם הפסל „Trust”, שאותו יצר לעיני הקהל. ההכרה הבינלאומית לא הרחיקה אותו מהמלאכה עצמה: בסטודיו שלו העבודה בברזל נותרת מפגש ישיר בין האמן, הכלים והחומר.

 

 יצירת רגל של רקדנית בלט מברזל      צילום: רונית סבירסקי

 

בשנת 2005 החל גוטליב לפסל, לאחר שנחשף לעבודותיו של הפסל האיטלקי בוטרו והתעורר בו הרצון להרחיב את גבולות הנפחות מעבר ליצירת חפצים וכלים. אחת הסדרות המזוהות עמו היא סדרת רקדניות הבלט, שנוצרה בהשראת הרקדניות של אדגר דגה. דמויות הברזל מורכבות מחלקים ומפרקים המתחברים לגוף שלם, והמתכת מקבלת תנוחות של ריקוד, מתיחה ושיווי משקל. התוצאה אינה מנסה להסתיר את החומר שממנו נוצרה: להפך, דווקא הקשיחות והמשקל של הברזל מדגישים את העדינות שבתנועה.

 

רקדניות בלט מצינורות ברזל חלולים    צילום: רונית סבירסקי

 

בשנים האחרונות פיתח גוטליב כיוון עבודה נוסף, שהחל בתקופת הקורונה, כשחומרי גלם לא היו זמינים. הוא החל להשתמש בפרופילי מתכת חלולים ובצינורות שמצא, תחילה ליצירת פסלים קטנים ובהמשך לפיתוח טכניקות שאפשרו לו לבנות דמויות גדולות יותר, עד לגודל טבעי. לדבריו, זו דרך עבודה חריגה בעולם הפיסול בברזל, והיא מחייבת פתרונות טכניים וחשיבה מבנית שונים מעבודה עם מוטות מלאים. מה שהתחיל כתגובה למחסור הפך לאפשרות אמנותית חדשה. גוטליב משלב בעבודותיו ברזל וברונזה ולעיתים גם חומרים טבעיים, בהם עץ, אבן וזכוכית.

 

 פסלי ברזל בחצר הסטודיו של זאביק גוטליב     צילום: רונית סבירסקי

 

פסלים סביבתיים שלו מוצבים במקומות שונים בארץ, ובהם שוהם, גני תקווה ובאר שבע. בסטודיו אפשר לראות מקרוב כיצד חומר תעשייתי מקבל אופי, מחווה ותנועה, ולשמוע על ההחלטות הקטנות שמרכיבות את הפסל. כאן אין הפרדה מוחלטת בין אמנות למלאכה: הרעיון נבחן מול החומר, והצורה נולדת מתוך חום, מכות פטיש ועבודה מדויקת. מי שמגיע לביקור יגלה לא רק פסלים מוגמרים, אלא גם את העולם שמאחוריהם - עולם שבו הברזל אינו רק חומר כבד, אלא אמצעי לספר סיפורים על גוף, תנועה ויחסים.

 

פעילויות בחצר הראשונים בעין שמר

פעילויות בנושא מסיק הזיתים 

מתחם הטרקטורים הישנים

ט"ו בשבט בחצר הראשונים