"דידו ואניאס" פותחת את חגיגות ה-40 של האופרה הישראלית

 

הפקה חדשה ליצירתו של פרסל, בבימוי סטפנו פודה, משלבת מחול, תיאטרון ומיתולוגיה ומסמנת עשור חדש לאופרה הישראלית

דידו ואניאס בבימוי סטפנו פודה     צילום: רונית סבירסקי

 

האופרה הישראלית מציינת 40 שנה לאריה הראשונה שהושמעה במשכנה הראשון בתיאטרון הקאמרי. זאת לא הייתה האופרה הראשונה שהוצגה בארץ ישראל. קדמו לה האופרה הארצישראלית שהוקמה ב-1923 , ואחריה האופרה הישראלית הלאומית שנוסדה ב-1947 ונסגרה ב-1982. הייחוד שלה לעומת קודמותיה היה בהגדרתה כאופרה הישראלית החדשה עם כישרונות מקומיים.

 

 צילום: יוסי צבקר

 

כישרונות מקומיים בחזית הבמה

ההפקה שפותחת את עונת 2026-2025 מבוססת על כישרונות כחול לבן שצמחו בבית האופרה. זמרים וזמרות שכבשו גם במות חשובות בעולם והפכו לעמוד השדרה של האופרה הישראלית. שני גורמים נוספים תרמו להאצת התהליך. הקורונה והמלחמה הניבו הפקות תוצרת בית והוכיחו שהאופרה הישראלית מבססת את מעמדה כבית אופרה מקורי ומפתיע.

 

 צילום: יוסי צבקר

 

האופרה ״דידו ואניאס״ מאת הנרי פרסל נבחרה לפתוח את חגיגות שנת ה-40. זו הייתה האופרה הראשונה שהוצגה עם הקמתה בבימויו של חנן שניר. היא שבה לבמה בבכורה עולמית בבימוי ועיצוב של הבמאי הנודע סטפנו פודה. הוא שאף את השראתו מהמיתולוגיה היוונית ושילב עם אלמנטים מתקופת הבארוק והסגנון הגותי.

 

 המכשפות שעולות מן השאול     צילום: יוסי צבקר

 

במה של ים, חול וברושים מרחפים

ההפקה משלבת אלמנטים מעולם המחול, התיאטרון והמוזיקה. הבמה עוצבה כמו חוף ים כשמחציתה כוסתה בחול וברקע בריכת מים ענקית וספינת עץ גדולה. שני ברושים עצומים תלויים באוויר כששורשיהם תלושים מן הקרקע ומחפשים את האדמה. הקירות מעוצבים בהשראת חומות קרתגו בשילוב פסלים ועמודי שיש.

 

 צילום: יוסי צבקר

 

ריקוד, צלילים ומיתולוגיה

המסך מתרומם ולאורך הקירות מתגלים פסלים דוממים. הם מתעוררים לחיים לצלילי המוזיקה, יוצאים מן הצללים עירומים. גופם מכוסה בצבע לבן-כסוף והם מתחילים לרקוד. זמרי האופרה נכנסים לבמה בגלימות לבנות ופנים מאופרות בסגנון מסכות קבוקי יפניות. רקדנים מתפתלים במים, הברושים עולים ויורדים, מכשפות יוצאות מבור שנפער בבמה ובוער בלהבות כמו אש הגהנום. לכל אלה מתווספים צלילי תזמורת בארוקדה בניצוחו של מאסטרו גרד אמלונג.

 

 צילום: יוסי צבקר

 

עונת 2026-2025 עם שבע הפקות גדולות

במהלך העונה החדשה יעלו על במת האופרה שבע הפקות נוספות. ארבע מהן קלאסיקות ידועות ביניהן: נבוקו, טוסקה, חליל הקסם וסלומה. שתי הפקות מקוריות חדשות בבכורה "יולנטה" ו"הדיבוק".

 

הדיבוק - עיבוד חדש ליצירה מיתולוגית

האופרה "הדיבוק" מאת יוסף ברדנשווילי בבימוי עידו ריקלין ובניצוחו של דן אטינגר היא עיבוד מודרני למחזה הנודע, שכיכב על בימות התיאטרון הישראלי בגרסאות שונות.

 

הדיבוק    צילום: יוסי צבקר

 

יולנטה - העיוורון והאהבה

"יולנטה" מאת צ'ייקובסקי זוכה להפקה מקורית בבימוי שירית לי וייס וניצוחו של דן אטינגר. זהו סיפורה של נסיכה עיוורת שגדלה סגורה בטירה מבודדת כדי להסתיר ממנה את נכותה. אדם אחד שמצליח להגיע אליה חושף את האמת וזוכה לחוות איתה את טעם האהבה.

 

חליל הקסם שאהוב על מבוגרים וילדים

"חליל הקסם" מאת מוצרט היא אחת מהאופרות המושמעות ביותר, שאהובה על מבוגרים וילדים כאחד. היא מוצגת על במות בכל העולם כבר 230 שנה וחוזרת לאופרה הישראלית בניצוחו של אלכסנדר ג'ואל.

 

הנסיכה סלומה שקראה תיגר על העולם הגברי

"סלומה" מאת ריכרד שטראוס זכתה להצלחה גדולה כשבוימה על ידי במאי התיאטרון הישראלי איתי טיראן. הבימוי הייחודי שלו משתלב עם הכוריאוגרפיה של רננה רז ועבודת וידאו יוצאת דופן של יואב כהן. היצירה המבוססת על מחזהו של אוסקר ויילד מתרחשת בחצר המלך הורדוס. הנסיכה הצעירה סלומה ניצבת מול חוקי העולם הגברי ומול אביה המלך, ומשלמת בחייה את מחיר אהבתה.

 

סלומה בבימוי איתי טיראן      צילום: יוסי צבקר

 

שירת העבדים חוזרת לאופרה

"נבוקו" של ג'וזפה ורדי שזכתה לכינוי "האופרה היהודית" נחשבת לאופרה שחובה להעלות בחגיגות ה-40. האופרה העוצמתית הזו והאריות המפורסמות שלה הושמעו למרגלות המצדה בחגיגות ה-25 לאופרה הישראלית בשנת 2010. הכמיהה של עמם ישראל לארצו ולחירותו כשבשיאה שירת העבדים Va Pensiero שהפכה לשירת המקהלה מהמפורסמות בעולם. את "נבוקו" מביים אנדרה הלר-לופז, מהבמאים המובילים בעולם האופרה, שיצר מספר גרסאות באירופה ובאמריקה הלטינית ומגיע לראשונה לישראל.

 

נבוקו למרגלות המצדה בחגיגות 25 לאופרה הישראלית      צילום: רונית סבירסקי

 

המאבק הנצחי בין אמנות לשלטון

"טוסקה" של פוצ'יני מסיימת את העונה בבימוי עידו ריקלין ובניצוח דן אטינגר. סיפור שלא איבד את הרלוונטיות שלו גם היום על ההתנגשות בין עולם האמנות לשלטון ששואף להשתיק את מתנגדיו. 225 שנים מאז התרחש הסיפור ברומא ועדיין אין חדש תחת השמש.