פארק הפיסול המדברי (גן הפסלים) במצפה רמון - מוזיאון פתוח בלב מכתש רמון

 

22  פסלים סביבתיים של אמנים ישראלים ובינלאומיים, תצפיות מרהיבות אל מכתש רמון, מסלול הליכה במדבר וחוויית אמנות תחת כיפת השמיים

 שער אל הנוף של ברני פינק - עם המבט אל מרחבי מכתש רמון   צילום: רונית סבירסקי

 

במצפה רמון, על שפתו הדרמטית של מכתש רמון, שוכן הפארק לפיסול מדברי ע״ש עזרא אוריון - מוזיאון פתוח בלב המדבר, שבו נוף, אמנות והיסטוריה נפגשים לכדי מרחב אחד יוצא דופן. זהו אחד מפארקי הפיסול הראשונים מסוגו בעולם, אתר שבו פסלים מונומנטליים משתלבים בנוף טבעי עצום ממדים והופכים אותו לגלריה פתוחה תחת כיפת השמיים. הביקור בפארק הוא חוויה של הליכה איטית בין יצירות אבן, בזלת, דולומיט ובטון, כשהרוח המדברית והשקט הופכים לחלק בלתי נפרד מהתצוגה.

 

 שדה סלעים - יצירתו של עזרא אוריון המטשטשת את הגבול בין אמנות לטבע     צילום: רונית סבירסקי

 

חזון בינלאומי שנולד במדבר - כך הוקם הפארק לפיסול מדברי (גן הפסלים)

שורשיו של הפארק נעוצים בתחילת שנות ה־60, בתקופה שבה החלו להתפתח בעולם סימפוזיונים בינלאומיים לפיסול במרחב הפתוח. בשנת 1959 התקיים הסימפוזיון הראשון באוסטריה ביוזמת הפסל קרל פרנטל, מתוך רצון לייצר מפגש בין אמנים ממדינות שונות ולצאת מהסטודיו אל הנוף הפתוח.

 

יצירתו של קרל פרנטל מיוזמי הסימפוזיונים הבינלאומיים לפיסול    צילום: רונית סבירסקי

 

הרעיון הגיע לישראל בזכות האמן קוסו אלול, שהשתתף בסימפוזיון השני באוסטריה בשנת 1960 והביא עמו חזון להקמת אירוע דומה בארץ. בשנת 1962 התקיים במצפה רמון הסימפוזיון הבינלאומי הראשון לפיסול בישראל, שבו השתתפו אמנים מהעולם לצד אמנים ישראלים, בהם דב פייגין ומשה שטרנשוס.

 

אחת מיצירותיו המופשטות של דב פייגין בפארק הפיסול המדברי     צילום: רונית סבירסקי

 

הבחירה במצפה רמון לא הייתה מקרית - המכתש נתפס כמרחב קדום, דרמטי וסמלי, המשקף את רעיון ההתיישבות והיצירה בנגב. במשך עשרה שבועות חיו האמנים בעיירה הצעירה ויצרו פסלים ישירות מתוך האבן המקומית.

 

מבט פנורמי אל מכתש רמון ממצוק הפארק      צילום: רונית סבירסקי

 

גלריה פתוחה של 22 פסלים – בין גיר, בזלת ובטון

במהלך הסימפוזיון הראשון נוצרו פסלים מופשטים המושפעים מהרוח המודרניסטית של אמצע המאה ה־20. כל אמן בחר חומר אחר, מאבן גיר ודולומיט ועד בזלת, כורכר ובטון, ויצר פסל עצמאי המשתלב במרחב המדברי. הפסלים מתאפיינים בצורניות גיאומטרית, מונומנטלית, ולעיתים כמעט ארכיטקטונית, המשוחחת עם קו האופק של מכתש רמון. למרות השונות בין העבודות, כולן חולקות מבט משותף אל הנוף, אך לא בהכרח התמזגות מלאה עמו.

 

הפסל גבים של דב הלר בהשראת גבי המים במדבר     צילום: רונית סבירסקי 

 

תחייה מחודשת בשנות ה-80 - חזונו של עזרא אוריון

לאחר שנים של הזנחה, באמצע שנות ה־80, יזם האמן עזרא אוריון את חידוש גן הפסלים. אוריון, שפעל במדרשת בן־גוריון, ביקש להפוך את האתר למרחב חי ומתחדש של אמנות מדברית עכשווית. בשנת 1986 הוזמנו שישה אמנים ישראלים ליצור פסלים חדשים, בהם דב הלר, דליה מאירי, חוה מחותן, דוד פיין, נעם רבינוביץ' ואיצו רימר. לכל אמן הוקצה שטח ייחודי על שפת המצוק, שבו נבנה הפסל תוך שימוש בסלעים מקומיים בלבד, שנאספו מפסולת מחצבות באזור. במהלך השנים נוספו עבודות נוספות, בהן פסלו של מיכה אולמן “ספלולים”, שהוצב במסגרת אירועי דו־קיום ב־1995.

 

יצירתו של מיכה אולמן שהוצבה בפארק במסגרת אירועי דו-קיום    צילום: רונית סבירסקי

 

חוויה מדברית רב־חושית - בין פסלים, יעלים ושקט מוחלט

הביקור בפארק הפסלים הוא חוויה המשלבת הליכה בין פסלים לבין התבוננות בנוף המדברי הפתוח של מכתש רמון. שביל הליכה נוח מאפשר תנועה רגלית, נסיעה ברכב או רכיבה על אופניים, והוא חלק משביל ישראל לאופניים. המבקרים פוגשים לעיתים את יעלי המדבר, נהנים משקט כמעט מוחלט ומפינות תצפית טבעיות אל המכתש. זהו מרחב שבו אמנות אינה מוצגת בתוך חלל סגור, אלא מתקיימת כחלק בלתי נפרד מהטבע עצמו.

 

שביל גן הפסלים מתאים להליכה, נסיעה או רכיבה על אופניים      צילום: רונית סבירסקי

 

מחווה לנגב - יסואו מיזואי

הפסל של יסואו מיזואי נראה כמו סימן ראשוני שהונח כאן בעדינות - מחווה לנוף ולאדמה עצמה. הוא אינו מבקש תשומת לב, אלא מציין מעבר: מן העולם המיושב אל המדבר הפתוח. יסואו מיזואי, אמן יפני, הגיע לישראל במסגרת הסימפוזיון הבינלאומי לפיסול במצפה רמון בשנת 1962. יצירתו משקפת שפה מינימליסטית המחפשת חיבור בין תרבות מרחוק לבין נוף מדברי קדום.

 

יצירתו של יסואו מיזואי שנוצרה בסימפוזיון הפיסול הבינלאומי הראשון במצפה רמון    צילום: רונית סבירסקי

 

דוד פיין ואשת לוט של משה שטרנשוס

בהמשך הדרך, כשהשביל מתפתל מעט, מופיעות על גבעה רחוקה שתי דמויות אבן. “אשת לוט” של משה שטרנשוס ניצבת כמו זיכרון שהפך לחומר. לידה יצירה של דוד פיין, קווים אנכיים שקטים המתרוממים מן הקרקע. שטרנשוס, ממובילי הפיסול המודרניסטי בישראל, עיבד דימויים מקראיים לצורות מופשטות. דוד פיין פעל בשפה פיסולית נקייה ומדויקת, המחפשת איזון בין חומר לחלל.

 

הפסל אשת לוט של משה שטרנשוס על שפת מכתש רמון      צילום: רונית סבירסקי

יצירתו של דוד פיין על רקע נופי מכתש רמון      צילום: רונית סבירסקי

 

שער אל הנוף של ברני פינק וחיישן אור של ז'ק מוסקל

בין קווי הסלע, מופיע מבנה אבן פשוט: מסגרת שהיא “שער אל הנוף”. אי אפשר לעבור ליד הפסל מבלי לעצור. הוא מזמין את המבקר להיכנס לתוכו, ולהביט דרך האבן אל תוך המכתש עצמו. הנוף הופך לרגע אחד לתמונה ממוסגרת. ברני פינק, פסל בינלאומי, יצר כאן מחווה פשוטה אך חדה: לא להוסיף לנוף, אלא למסגר אותו מחדש. “חיישן אור” של ז’ק מוסקל מגיב לאור המדברי המשתנה לאורך היום דרך חריץ וצוהר שחרוצים בתוך הפסל.

 

 חיישן אור של ז'ק מוסקל - פסל המגיב לאור המדברי המשתנה לאורך שעות היום   צילום: רונית סבירסקי

 

שפות של חומר - קוסו אלול, יאנס לנסי, דב פייגין

קוסו אלול, ממייסדי הסימפוזיון הראשון, יצר כאן נוכחות ראשונית של מחשבה פיסולית מדברית - רעיון שהנוף עצמו הוא חלק מהיצירה. יאנס לנסי מביא שפה גיאומטרית כמעט ארכאית, כאילו נשלפה מתרבות קדומה. דב פייגין מציב צורות נקיות ומופשטות, המשלבות מודרניזם אירופי עם חומר מקומי גולמי.

 

 יצירה גיאומטרית של יאנס לנסי בלב המדבר     צילום: רונית סבירסקי

 

מים במדבר וגושים נטויים - דב הלר ודליה מאירי

הפסל “גבים” של דב הלר מזכיר את אותן בריכות מים נדירות שמופיעות במדבר אחרי שיטפון. לצידו, “גושים נטויים” של דליה מאירי נראים כאילו נעצרו רגע לפני נפילה.

 

שדה הסלעים - עזרא אוריון

בקצה הדרך, הסלעים מתפזרים במרחב כאילו אינם מסודרים כלל, אך דווקא כאן מסתתרת מחשבה עמוקה. "שדה הסלעים” של עזרא אוריון נטמע בנוף כמעט עד היעלמות. זהו מרחב שבו הגבול בין טבע לאמנות מיטשטש לחלוטין. אוריון ראה במדבר לא רק אתר אלא כוח פועל, תהליך מתמשך שבו האדם הוא רק חלק קטן ממערכת גדולה בהרבה.

 

מדרון - נעם רבינוביץ'

אחת התחנות החזקות במסלול היא “מדרון” של נעם רבינוביץ’. זהו פסל שאינו רק אובייקט לצפייה אלא מרחב שמזמין תנועה פיזית ממשית: עלייה, ירידה, הליכה בין שני קירות סלע שמייצרים תחושת שביל צר. כאן בדיוק תפסתי רגע קטן שמסכם את כל הפארק: מטייל עם כובע בוקר, יושב בין שני הסלעים הגדולים, כאילו הוא עצמו חלק מהפסל. היצירה לא נצפית מבחוץ - היא כולאת אותך בתוכה, והגוף הופך לחלק מהנוף. זה אחד המקומות שבהם מבינים שהפארק אינו “תצוגה”, אלא חוויה פיזית של מדבר, גוף ומרחב.

 

פסל נוסף של נעם רבינוביץ' עבר שינוי במהלך השנים. במקור, הוא נראה כמו פירמידה קטנה שסביבה הוקם עמוד חשמל. כשקווי החשמל באזור מצפה רמון הוטמנו בקרקע נותרו רק עמודי התמך התחתונים סביב הפירמידה וכיום הפסל נראה כמו אוהל טיפי מדברי.

 

במספר נקודות לאורך המסלול בגן הפסלים אפשר לטפס אל קצה הרכס ולצפות בנופי המכתש. אלו הן נקודות שהפסל הוא חלק מהתוואי שמוביל אל נקודת התצפית. בין הפסלים שצופים אל נופי המכתש נמצאים: מלכודת נוף של איצ'ו רימר, מדרון וקו תכלת של נעם רבינוביץ'.

 

חוויית ערב ולילה - כשהשביל נדלק

אחת החוויות המיוחדות בפארק מתרחשת עם רדת החשכה. לאורך השביל משובצות אבנים זוהרות המכילות פיגמנטים פוספורסנטיים. הן קולטות את אור השמש במהלך היום ופולטות אותו בלילה בגוון ירקרק-כחלחל. התוצאה היא שביל שנראה כאילו הוא מרחף מעל הקרקע. בשעות ללא ירח, כשהשמיים חשוכים לחלוטין, מתגלה גם שביל החלב מעל המכתש, והתחושה היא של הליכה בתוך מרחב קוסמי.

 

מידע למבקרים

• אורך המסלול: כ־2.5 ק"מ
• ניתן לטייל ברגל או לנסוע ברכב פרטי ולעצור ליד כל פסל
• חלק מהשביל נגיש לעגלות וכיסאות גלגלים
• שעות מומלצות: שעה לפני זריחה ועד אחרי, או שעה לפני שקיעה ועד אחרי
• הפארק פתוח ונגיש לאורך כל השנה וללא תשלום
• חניה לרוב זמינה, אך עמוסה בחגים ובאירועי מטאורים
• יש להצטייד במים, כובע ומשקפי שמש

הגעה: כביש 40, כיכר כניסה צפונית למצפה רמון, פנייה מזרחה לפי שילוט “גן הפסלים”