תערוכה בשיחים ברמת הנדיב: כשהאמנות פוגשת את הטבע
שש עבודות של חמישה אמנים ישראלים מציעות מבט אחר על הגנים המעוצבים ברמת הנדיב. בין יציקות ברזל כבדות, עקבות שהפכו לפסל ודמות זעירה של שליט, נוצר מפגש בין אמנות, טבע, זיכרון וכוחו של המקום
בביקורי במוזיאון הפתוח בהאקונה שביפן, הגשם ששטף את הגנים לא הצליח להרחיק אותי מהפסלים. כשהעננים התפזרו וקרני שמש חדרו מבעדם, טיפות המים שנקוו על משטחי הברונזה שינו את מראם, והדשא הרטוב והעצים שסביבם הפכו לחלק בלתי נפרד מהיצירות. המפגש הזה המחיש לי עד כמה פסל המוצב בטבע אינו עומד בפני עצמו. האור, מזג האוויר, הצמחייה והמרחק שממנו מתבוננים בו משתתפים כולם במראה שהוא מציע.
_1793294881.JPG "בריכת המזרקות")
בריכת המזרקות בגני רמת הנדיב עם נוף לים צילום: רונית סבירסקי
המחשבה הזאת חזרה אליי בביקור בגנים המעוצבים של רמת הנדיב, שם מוצגת תערוכה חדשה "תערוכה בשיחים" שמציגה שש עבודות פיסול מאת חמישה אמנים ישראלים. גם כאן לא מדובר רק בהצבת פסלים בתוך גן יפהפה. העבודות משתלבות בין העצים והשיחים, ולעיתים נדמה שהן צמחו מתוך הקרקע או שהיו שם הרבה לפני שהמבקרים הגיעו. אחרות דווקא בולטות בניגוד שהן יוצרות לסביבה, ומעוררות מחשבה על המתח שבין הטבעי למלאכותי.
רמת הנדיב מוכרת בזכות הגנים המטופחים, שביליהם והצמחייה המתוכננת בקפידה. התערוכה גורמת למבקרים להפנות מבט גם אל המקומות שבדרך כלל חולפים על פניהם ולגלות מה מסתתר בין השיחים. לא צריך לסטות מהשבילים או להתרחק מהמסלול כדי לצאת למסע קטן של גילוי.
גן שהוא יותר מתפאורה
גני רמת הנדיב הם מרחב טבע מטופח ומנוהל, שהכניסה אליו חופשית. הצבת אמנות במקום כזה מעוררת שאלה מעניינת: כיצד משלבים יצירות אמנות בלי שהן יתחרו בנוף או יהפכו למוקד שמאפיל עליו? עידו ברונו, מעצב התערוכה, שניהל בעבר את מוזיאון ישראל והיה מעורב בעיצובו מחדש של גן הפסלים במוזיאון, מבחין בין הצגת יצירה בחלל מוזיאלי לבין הצבתה בגן חי. בגלריה, היצירה היא בדרך כלל מוקד ההתבוננות. בגן, היא מתקיימת בתוך מרחב שמשתנה ללא הרף. עץ יכול להטיל עליה צל בשעה אחת ולהיחשף לאור בשעה אחרת, הצמחייה משתנה עם עונות השנה, והנוף שסביבה מעניק לה הקשרים חדשים.
_1793295984.JPG "שבילים בצל העצים")
שבילים בצל העצים צילום: רונית סבירסקי
שש העבודות בתערוכה נבחרו מתוך מחשבה על היחסים האלה. חלקן נוצרו במיוחד למקום ואחרות הגיעו אליו לאחר שכבר הוצגו במקומות אחרים. האמנים סיירו בגנים ובחרו את המיקומים שבהם ביקשו להציב את עבודותיהם. כך נוצר קשר בין היצירה לבין סביבתה, וגם בין העבודות השונות, שכל אחת מהן מציעה דרך אחרת להתבונן בחומר, בצורה ובנוף.
דווקא בתוך הגנים המעוצבים, שבהם כל שביל, עץ ושיח משתלבים במערך מתוכנן, הפסלים עשויים לערער על תחושת הסדר. הם אינם בהכרח מבקשים להשתלב באופן הרמוני או להיעלם בתוך הירוק. לפעמים הם מציבים מולו חומר כבד, צורה חריגה או דימוי שמעורר אי־נוחות קלה. במקרים אחרים, הם נטמעים בסביבה עד שנדמה כי הטבע עצמו היה שותף ליצירתם.
יעקב דורצ'ין: ברזל שנראה כאילו צמח מן האדמה
בין העצים, סמוך לשביל, ניצב פסלו של יעקב דורצ'ין. זהו גוף פיסולי גדול וכבד, עשוי יציקת ברזל ומשקלו כעשרה טונות. במבט ראשון החומר התעשייתי נראה זר לסביבה הירוקה, אך צורתו האורגנית של הפסל משנה את הרושם. הוא מזכיר גוף צומח, בעל קווים והסתעפויות שאפשר לדמיין אותם כחלק מעולם הצומח. פני השטח נושאים את סימני תהליך היצירה. האור והצל מדגישים את המרקם, והקרקע והצמחייה שסביבו מרככות את המפגש עם המתכת הכבדה. הפסל אינו מנסה לחקות עץ או צמח מסוים, אבל הוא מעורר אסוציאציות של צמיחה ושל תנועה. לרגע אפשר לשכוח שמדובר בחומר תעשייתי ולחשוב על גוף שהתגבש מתוך האדמה.
_1793295740.jpg "יצירת האמן יעקב דורצ'ין - מחסה")
יצירת האמן יעקב דורצ'ין - מחסה צילום: דבורה פישמן
הניגוד הזה הוא חלק מכוחו של הפסל. הברזל אינו מתחפש לחומר טבעי, אלא מביא אל הגן את משקלו ואת נוכחותו. דווקא המפגש בין המתכת הקשיחה לבין הצורות המזכירות צמחייה מזמין להתבונן מחדש בגבול שבין הטבעי למלאכותי. גם המיקום משמעותי: הפסל אינו מוצב על במה נפרדת, אלא מתקיים בתוך הגן, כשהעצים והמרחב שסביבו הם חלק מהמפגש איתו.
ילדה עם איילה: פסל הנושא עמו זיכרון
מפגש מסוג אחר מציע פסל הברונזה של דב פייגין, שנקרא בתערוכה "לזכר ילדים נהדרים". ילדה עומדת לצד איילה, מניחה יד על גבה ובידה האחרת מגישה לה אוכל. השתיים מביטות זו בזו, וביניהן נוצר דיאלוג שקט, ללא מילים. המפגש בין הילדה לחיית הבר משתלב בנוף הגן, אך מאחורי הדימוי הפשוט לכאורה מסתתר סיפור של אובדן וזיכרון קהילתי. הפסל הושאל מקיבוץ אפיקים, שם הוא נוצר והוצב לזכר ילדים שמתו ממחלת הפוליו. במרכז הסיפור עומדת נירה קריצמן, ילדה שנפטרה מהמחלה. אמה ביקשה מהפסל דב פייגין, שהיה אז אמן צעיר כבן 38, ליצור דמות של ציפור בעלת כנפיים שבורות. פייגין הציע דרך אחרת להנציח את הילדים: במקום דימוי שמבטא שבר, ליצור פסל שילדים ירצו להתקרב אליו, שיש בו שמחה וחיים.
_1793294990.JPG "יצירת האמן דב פייגין - ילדה עם איילה")
יצירת האמן דב פייגין - ילדה עם איילה בתערוכה בשיחים צילום: רונית סבירסקי
כך נוצרה דמותה של הילדה לצד האיילה. הפסל הוצב תחילה באזור בתי הילדים בקיבוץ, ובמשך השנים הפך לחלק מהזיכרון המשותף של הקהילה. הוא נשא עמו סיפורים אישיים, רגעים מילדותם של חברי הקיבוץ ומשמעות שחורגת מהערך האמנותי שלו. לכן, העברתו לרמת הנדיב לא הייתה רק החלטה טכנית. אנשי הקיבוץ התלבטו לפני שהסכימו להשאילו, משום שהפסל היה קשור עמוקות לסיפורם. במיקומו החדש נפתח בפניו הקשר נוסף. דמות הילדה והאיילה משתלבת בצמחייה, ובמבט מזווית מסוימת אפשר לראות את הפסל על רקע הים. המפגש בין הילדה לחיה מעורר מחשבות על הקרבה בין אדם לטבע, על תמימות ועל קשר שאינו זקוק להסברים. הסיפור ההיסטורי אינו נעלם, אך הוא מקבל שכבה נוספת דרך הנוף שאליו הגיע הפסל.
משה רואס: ענף אחד שהפך למבנה בתנועה
הפסל "מרום" של משה רואס, שנוצר בשנת 2026, מתחיל ביחידה פשוטה מעולם הצומח: ענף דקל. רואס יצק ענף יחיד, שכפל אותו והרכיב את החלקים מחדש למבנה אחד. באמצעות חזרה, סיבוב והסטה של אותה יחידה נוצר גוף פיסולי שנראה כאילו הוא נמצא בתנועה מתמדת — מתרומם, מתכופף ומחפש את נקודת האיזון שלו. החזרה על אותה צורה אינה יוצרת מבנה אחיד וצפוי. השינויים הקטנים במיקום ובכיוון של החלקים מעניקים לפסל תחושה של צמיחה ושל תנועה אורגנית. הוא מזכיר מבנים שלדיים או ענפים המשתרגים זה בזה, ובו בזמן חושף את פעולת ההרכבה ואת התהליך שבאמצעותו נוצר.
רואס, פסל הפועל בתל אביב, עוסק בעבודתו בשינויים ובהמרות של חומר וצורה. הוא משלב טכניקות מלאכה מסורתיות עם חומרים מצויים וחוקר את הקשר בין מגע, זמן ומקום. "מרום" מבטא היטב את העיסוק הזה: ענף שמקורו בטבע הופך באמצעות יציקה ושכפול ליחידה מלאכותית, ויחידות חוזרות יוצרות יחד צורה חדשה. בתוך הגן, המפגש בין המקור הטבעי לבין תהליך היצירה מקבל משמעות נוספת.
_1793295829.JPG "יצירת האמן משה רואס - מרום")
יצירת האמן משה רואס - מרום צילום: רונית סבירסקי
עדן בנט: עקבה של רגע שהופכת למאובן
גם הפסל "מאובן דרך" של עדן בנט, שנוצר בשנת 2026, עוסק במעבר שבין הטבעי למלאכותי, אך עושה זאת דרך רעיון של זמן ועקבות. העבודה נוצרה באמצעות יציקה מתוך צורה שנבנתה בחול, בשילוב מתכת. התוצאה מזכירה מאובן, עלה או זנב של יצור דמיוני שנפלט מן הים. צורתה מאפשרת למבט לנוע בין כמה אפשרויות, בלי להכריע איזו מהן היא הנכונה.
העבודה מקבלת משמעות נוספת כשמגלים את מקורה של הצורה: עקבת צמיג שהוטבעה בחול. סימן של תנועה מכנית, יומיומית וחולפת הפך באמצעות תהליך היציקה לאובייקט פיסולי שנועד להישאר. כך מתהפך היחס בין הרגעי לקבוע. עקבה שבדרך כלל נעלמת עם הרוח או עם תנועת החול מקבלת גוף חומרי, ואילו התנועה שהותירה אותה הופכת לזיכרון.
_1793296397.JPG "יצירת האמנית עדן בנט \"מאובן דרך\"")
יצירת האמנית עדן בנט "מאובן דרך" צילום: רונית סבירסקי
הכינוי "מאובן" מעורר גם מחשבה על הזמן הגאולוגי, שבו שרידים של חיים קדומים נשמרים בסלעים במשך תקופות ארוכות. אצל בנט, ההקשר הזה מקבל תפנית: במקום שריד של יצור קדום, היצירה משמרת סימן בן זמננו, תוצאה של מפגש בין צמיג, חול ותנועה. בנט, אמנית רב־תחומית העוסקת בפיסול, מיצב, צילום וציור, חוקרת בעבודתה יחסים בין חומר, גוף, מרחב וזיכרון. ב"מאובן דרך" היא הופכת פעולה כמעט חסרת חשיבות למבט על האופן שבו אנחנו משאירים סימנים בסביבה. הפסל מתקיים על הגבול שבין טבע לתשתית, בין עקבה חולפת לניסיון לשמר רגע, ובין צורה שנראית כאילו צמחה מעצמה לבין תוצר של פעולה אנושית.
זוהר גוטסמן: כשהמונומנט מאבד מגודלו
עבודותיו של זוהר גוטסמן מציעות מפגש שונה עם הגן. במקום פסל גדול שתופס את תשומת הלב מרחוק, הוא מציב עבודות קטנות יחסית, שמחייבות את המבקר לעצור, להתקרב ולעיתים להתכופף כדי להבחין בפרטים. ממדיהן הצנועים משנים את אופן ההתבוננות ומעניקים להן נוכחות שאינה תלויה בגודל. בפסל "השליט הקטן", משנת 2021, נראה שליט הרוכב על סוס. הדימוי מוכר מפסלי רוכבים מונומנטליים שהוצבו בכיכרות ובאתרים ציבוריים ברחבי אירופה. לאורך ההיסטוריה שימשו פסלים כאלה להאדרת מנהיגים, להנצחת ניצחונות ולהצגת כוח וסמכות. אצל גוטסמן, לעומת זאת, הדימוי המוכר עובר הקטנה משמעותית. השליט והסוס אינם מתנשאים מעל הצופה, והפער בין היומרה המונומנטלית לבין הממדים הזעירים יוצר תחושה אירונית. הפסל מזמין לחשוב על האופן שבו סמכות נבנית ומוצגת במרחב הציבורי. כאשר המונומנט מאבד את ממדיו, גם ההילה שסביב דמות השליט מתערערת. מה שנותר הוא אובייקט קטן שאפשר להתבונן בו מקרוב, ואולי גם לחייך למראה הפער בין הדימוי ההיסטורי לבין קנה המידה החדש שלו.
_1793295243.JPG "יצירת האמן זוהר גוטסמן - השליט הקטן")
יצירת האמן זוהר גוטסמן - השליט הקטן צילום: רונית סבירסקי
בעבודה נוספת של גוטסמן, "טיכה פורטונה של החורבות", משנת 2025, מופיעה דמותה של אלת הגורל והמזל הטוב מהמיתולוגיה היוונית והרומית, היושבת על גל חורבות. כתרה, כדור העולם והמשוט — סמלים של שלטון ושליטה — מוטלים לרגליה. הדמות, המזוהה עם כוחו הבלתי צפוי של המזל, מוצגת ברגע של קריסה, כאשר הסמלים המייצגים את סמכותה איבדו את מעמדם. החורבות מזכירות עיר או תרבות שנעלמו, והדמות הקלאסית מקבלת משמעות אירונית. גם כוח שנראה יציב ומפואר אינו חסין מפני שינוי, וגם הסדרים שנדמים בלתי מעורערים יכולים להתמוטט. בתוך הגן, לצד הצמחייה והמרחב הפתוח, המחשבה על ארעיותם של כוח ושל תרבות מקבלת הקשר נוסף. הצמחייה המקיפה את הפסלים הקטנים של גוטסמן מגינה עליהם, אך גם יוצרת מרחב שמחייב את המבקר להתקרב. במקום לחלוף על פניהם בדרך ליעד אחר, צריך לעצור ולחפש אותם. דווקא הצניעות של העבודות היא שמעניקה להן כוח: הן אינן מתחרות בנוף, אלא מבקשות מן הצופה לפנות להן מקום במבט.
_1793295307.JPG "יצירת האמן זוהר גוטסמן - \"טיכה פורטונה של החורבות\"")
יצירת האמן זוהר גוטסמן - "טיכה פורטונה של החורבות" צילום: רונית סבירסקי
לצאת מהמסלול המוכר, בלי לעזוב את השביל
שש העבודות ברמת הנדיב מציעות דרכים שונות להתבונן ביחסים שבין האדם לסביבה. אצל דורצ'ין, חומר תעשייתי כבד מקבל מראה אורגני; אצל פייגין, פסל הנושא עמו זיכרון קהילתי פוגש נוף חדש; אצל רואס, ענף הופך ליחידה פיסולית שמשוכפלת למבנה בתנועה; אצל בנט, עקבה חולפת מקבלת חיים חדשים כחומר; ואצל גוטסמן, דימויים של שלטון ומזל מאבדים את ממדיהם המונומנטליים. אין הכרח לחפש בכל פסל משמעות אחת או פענוח חד־משמעי. אפשר להסתפק בהתבוננות בצורה, במרקם, ביחסים שבין החומר לסביבה ובאופן שבו העבודה נראית מנקודות מבט שונות. לעיתים הסיפור שמאחורי הפסל מעמיק את המפגש, ולעיתים דווקא הצורה היא שמושכת את העין ומעוררת שאלות.
_1793295426.JPG "שיחים מעוצבים וערוגות פרחים")
שיחים מעוצבים וערוגות פרחים צילום: רונית סבירסקי
זהו אולי הקסם של אמנות המוצגת בגן חי. היצירה אינה מנותקת מן המקום שבו היא נמצאת, והביקור אינו מסתכם במעבר בין פסל לפסל. העצים, השיחים, השבילים והנוף ממשיכים להיות חלק מהסיפור. כמו במוזיאון הפתוח בהאקונה, גם כאן אפשר לגלות שהאמנות אינה מבקשת בהכרח למשוך את כל תשומת הלב אל עצמה. לפעמים היא עושה את ההפך: גורמת לנו להסתכל מחדש על מה שכבר נמצא סביבנו.
מידע למבקרים
רמת הנדיב, גני הזיכרון והגנים המעוצבים. הכניסה לגנים חופשית. מומלץ לברר באתר רמת הנדיב את שעות הפתיחה ואת פרטי התערוכה לפני הביקור. התערוכה תוצג עד 30 בספטמבר 2027. העבודות של גוטסמן ופייגין מושאלות ויוחזרו יתר הפסלים מוצבים במקום כחלק מהגן והטבע.
מה עוד עושים ברמת הנדיב ובאזור
