הקיץ של אביה: כשהילד נשאר מחוץ למעגל

 

זה יכול לקרות בכל כיתה ובכל משפחה: תערוכה קבוצתית בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון הופכת סיפורים אישיים של חרם, נידוי והדרה ליצירות אמנות וקוראת לילדים, להורים ולקהילה לא להישאר אדישים

חרם - רחם של האמן אריק וייס      צילום: רונית סבירסקי

 

תערוכה חדשה בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון עוסקת בחרם, נידוי, הדרה ופגיעה בילדים - לא רק דרך סיפוריהם של מי שנפגעו, אלא גם בשאלה מה האחריות של כולנו, ובעיקר של ההורים, כשהילדים שלהם הם אלה שפוגעים.

הפחד שאולי יום אחד הטלפון של הילד יפסיק לצלצל, שאף אחד לא יזמין אותו למסיבה, שהוא ייכנס לכיתה ויגלה שהחברים הפנו לו את הגב - הפך בשנים האחרונות לאחת החרדות שמלוות הורים לילדים בכל מקום.

 

"מסיבה" יצוקה בבטון ומלט של האמנית להלי פרילינג      צילום: רונית סבירסקי

 

הרשתות החברתיות הרחיבו את גבולות התופעה: החרם כבר אינו מסתיים כשנגמר יום הלימודים, והלעג, ההדרה והשיימינג יכולים להמשיך ללוות את הילד גם בבית. בתוך המציאות הזאת בחרה הגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון, בעידוד עיריית רמת השרון, להקדיש תערוכה קבוצתית שלמה לנושא. "הקיץ של אביה" מבקשת לדבר על חרם לא כעל עניין ששייך ל"ילדים חלשים", אלא כתופעה שיכולה לפגוש כמעט כל ילד וגם כל משפחה.

 

היצירה נחום תקום של האמנית ליהי שני     צילום: רונית סבירסקי

 

השם שנבחר לתערוכה לקוח מסצנת יום ההולדת הבלתי נשכחת מתוך יצירתה האוטוביוגרפית של גילה אלמגור. אביה בת העשר מחכה לילדים שהוזמנו למסיבה שלה. אף אחד אינו מגיע. הסצנה הפכה עם השנים לדימוי ישראלי מוכר של הילד שנשאר מחוץ למעגל, של הציפייה למישהו שלא יבוא ושל הבושה שאי אפשר להסתיר. אלמגור העניקה את רשותה לשימוש בשם לתערוכה, וכך הפכה הסצנה ההיא, שנוצרה לפני שנים, לשער לתערוכה שעוסקת בילדים של היום.

 

"שעות הערב" של שני אמני הגרפיטי ניצן מינץ ו-DEDE BANDAID      צילום: רונית סבירסקי

 

לא צריך להיות הילד החלש

את התערוכה אצר ד"ר גיא מורג צפלביץ', יחד עם קרן שפילשר, המפיקה, לאחר תהליך של כשבעה חודשים שקדם לו זמן ארוך יותר של מחשבה ואיסוף. הם לא פרסמו קול קורא ולא ביקשו מהאמנים להציע עבודות בנושא. במקום זאת פנו לאמנים שהם מכירים ואוהבים לעבוד איתם, ומתברר כי אצל חלק גדול מהם הנושא אינו תיאורטי. הם עצמם חוו חרם או נידוי, או הכירו מקרוב אדם שהיה בצד שנפגע.

 

אוסף יצירות של קרן שפילשר      צילום: רונית סבירסקי

יצירת האמן אבינועם שטרנהיים - מגן הבית     צילום: רונית סבירסקי

 

הסיפור של שפילשר עצמה נמצא בתוך התערוכה. כילדה היא נשאה את התווית של "הילדה הלא מקובלת", אף שחלומה היה להיות מלכת הכיתה. לצד עבודותיה היא כותבת על קיר התערוכה בגילוי לב: "לא הייתי רזה, לא הייתי בלונדינית, לא הייתי טובה במתמטיקה, ולא הייתי מקובלת". היא בילתה שעות לבדה בחדרה וציירה, לא הוזמנה למסיבות יום שישי והסתירה זאת מהוריה. שנים אחר כך, כמורה בגימנסיה הרצליה, היא למדה לזהות כמעט מיד את הילד או הילדה שנמצאים מחוץ למעגל. בבגרותה קיבלה פרס מפעל הפיס ותערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שנקראה "מלכת הכיתה". העבודה האישית שלה בתערוכה הנוכחית הופכת את הסיפור הפרטי לחלק מסיפור רחב יותר. היא גם ממחישה מדוע היה חשוב לאוצרים לאסוף יחד אמנים שהכירו את התחושה הזאת מבפנים.

 

ניל וקארין רומנו - התאומות שיוצרות יחד       צילום: רונית סבירסקי

 

כי חרם אינו שייך בהכרח לילד שמגיע ממשפחה מוחלשת או לילד שמתקשה להשתלב. הוא יכול לקרות גם לילד של הורים חזקים, מוכרים ומבוססים. בין האמנים המשתתפים יש מי שגדלו בסביבות כאלה בדיוק. התווית החברתית אינה תמיד קשורה למעמד, לכסף או למראה מבחוץ. לפעמים היא נוצרת בתוך קבוצת ילדים ברגע אחד, מסיבה שאינה מובנת אפילו למי שנמצא במרכזה.

 

107 רגשות - יצירת האמנית יבגניה קירשטיין     צילום: רונית סבירסקי

 

הכיתה שבה חסר ילד אחד

אחת העבודות שממחישות זאת באופן כמעט מיידי היא המיצב "מפלצות קטנות" של גילת אורקין. במבט ראשון הכיתה נראית צבעונית ואפילו חמודה. על הכיסאות מונחים תיקי בית ספר שעליהם דמויות מעולם הילדים – ברביות, חדי קרן, מואנה ודמויות תמימות אחרות. כששמים לב לפרטים מגלים שהדמויות הפכו למפלצות. הצבעוניות הילדותית מקבלת ממד מאיים, וכיסא אחד נשאר ריק. תיק אחד מונח הפוך, על גב הכיסא ולא במקום שבו אמור לשבת תלמיד. זהו הילד החסר. הילד השקוף. מי שהיה אמור להיות חלק מהכיתה, אבל מישהו החליט שאין לו מקום. אורקין עצמה מכירה את חוויית הבידוד. בילדותה עברה עם הוריה לארץ זרה ומצאה את עצמה מבודדת, ובהמשך נמשכה לסרטי אימה. בתערוכה היא לוקחת את הפחדים האלה ומכניסה אותם דווקא אל המקום שאמור להיות מוכר ובטוח – כיתת בית הספר.

 

יצירת האמנית גילת אורקין - מפלצות קטנות       צילום: רונית סבירסקי

 

הילד שאינו נכנס למשבצת

אצל אורי הולבן הנושא מקבל שפה אחרת. עבודות הניאון שלו נוגעות בזהות, בגוף ובשאלת הקבלה של מי שאינו נכנס למשבצת שהחברה הכינה עבורו. "Real Boy" ,"What R U" ,"Limbo World" ויצירות נוספות משתמשות באסתטיקה צבעונית ופופית כדי לדבר על נושאים שאינם פשוטים: שינוי מגדרי, שונות, קבלה והצורך להיות מי שאתה. במבט ראשון הניאון בוהק ועליז. אבל מאחוריו נמצא כאב של מי ששואל אם מותר לו להיות עצמו.

 

יצירת האמן אורי הולבן - דיוקן עצמי Real Boy    צילום: רונית סבירסקי

 

גם אביגיל קולקר עוסקת במתח שבין היחיד לקבוצה. בעבודה I feel it all היא משלבת ילדים בדימוי המבוסס על "אסכולת אתונה" של רפאל, ומבליטה דווקא את הדמות שיושבת בצד וכותבת במחברתה. ב-inspired by the fear of being average היא משנה באנר של קבוצת פוטבול ואת סיסמת העידוד שלו, כדי לדבר על המחיר של השתייכות לקבוצה במחיר מחיקת הזהות האישית.

 

הסיפור מתחיל הרבה לפני הרשת

העבודות בתערוכה נעות בין ציור, צילום, פיסול, קומיקס, מיצב, ניאון, טקסט ווידאו. חלקן עוסקות בחרם במובן הישיר שלו, אחרות מדברות על שקיפות, בדידות, שונות, גוף, מגדר או הצורך להסתיר את עצמך כדי להתקבל. אצל גבריאלה קליין המסכים נכנסים אל תוך חדר הילדים. ב-FOMO ובאור כחול נערה צעירה מוארת באורו של הטלפון. היא יכולה להיות מוקפת במאות אנשים ועדיין להישאר לבדה. המסך, שהיה אמור לחבר, הופך לפעמים למראה שממחישה דווקא את מה שאין.

אצל ורד אהרונוביץ' הילדות מקבלת גוף פיסולי. ב"מיכאל" ילד ניצב חשוף ופגיע עם מגש ריק, ברגע שבו סיטואציה יומיומית הופכת לבושה ציבורית. בעבודות אחרות שלה ילדים מנסים להסתתר, להתעטף או אפילו להשחית את היצירה של עצמם. נדמה שהשאלה אינה רק מה אחרים עושים לילד, אלא גם מה קורה לו מבפנים אחרי שהקבוצה הגדירה אותו.

 

יצירת האמנית ורד אהרונביץ' - סוד     צילום: רונית סבירסקי

 

לא רק המוחרם צריך להתמודד

אחד המסרים החשובים של התערוכה נמצא דווקא מחוץ לעבודות עצמן. היא מבקשת להזכיר שהילד שנפגע אינו היחיד שיש לו תפקיד בסיפור. קל מאוד להתמקד בילד המוחרם ולשאול איך לעזור לו להתחזק, איך ללמד אותו להתמודד ואיך להחזיר לו את הביטחון. אבל מה עם הילדים שעומדים בצד? מה עם מי שמצטרפים לחרם כדי לא להפוך בעצמם למטרה? ובעיקר – מה עם ההורים של הילדים שפוגעים? ההתעלמות אינה ניטרלית. הורה שמגלה שהילד שלו משתתף בהשפלה, בהדרה או בחרם של ילד אחר נדרש לברר ולנקוט עמדה. האחריות אינה יכולה להיות מונחת רק על כתפיו של הילד שנפגע או על הוריו, שמוצאים את עצמם לעיתים חסרי אונים מול כוחו של מנגנון קבוצתי. התערוכה מבקשת לתת לילדים שנפגעו תחושה שהם אינם לבד, אבל באותה מידה היא פונה אל המבוגרים. לא רק אל המורים והיועצים, אלא אל כל מי שמסוגל להשפיע על הסביבה שבה ילדים גדלים.

 

יצירת האמנית שירה גפשטיין - חלב אם       צילום: רונית סבירסקי

 

"כיתה ו' " חוזרת הביתה

מחוץ למבנה הגלריה, ברחוב שבחזית, מוצגת תערוכת החוצות "כיתה ו' " של איה טלשיר, ילידת רמת השרון. טלשיר עברה חרם בכיתה ו'. היא מספרת כיצד החברה הכי טובה שלה, שהייתה "מלכת הכיתה", החליטה יום אחד שאינה רוצה עוד קשר איתה, ואחריה התרחקו גם שאר החברים. ברמת השרון, שבה כולם הכירו את כולם, התווית החברתית המשיכה ללוות אותה גם בשנים שלאחר מכן. אבל במקום להשאיר את הסיפור בזיכרון היא הפכה אותו לקומיקס. היצירה "כיתה ו' ", שפורסמה בשנת 2020, מנסה להתבונן בחרם משני היבטים – של המוחרם ושל המחרים. לצד הקומיקס מוצגים חלקים מתוך "יומני י"ב", הרומן הגרפי שלה, ועבודות נוספות שנולדו מתוך שנות ההתבגרות. יש משהו משמעותי בכך שהעבודה מוצגת דווקא בשכונה שבה גדלה. סיפור שהיה פעם חוויה פרטית מקבל עכשיו מקום ציבורי.

 

הקומיקס של האמנית איה טלשיר - כיתה ו'     צילום: רונית סבירסקי

הקומיקסאית איה טלשיר - טליה הייתה החברה הכי טובה שלי ביסודי     צילום: רונית סבירסקי

 

מה קורה אחרי שהמסיבה נגמרת?

בביתן ששוכן בעבר השני של הגלריה מוצגת תערוכת היחיד של אילה נצר, "לילות ארוכים, חלומות אבודים".

גם כאן מתחיל הסיפור בילדה שלא ממש מצאה את מקומה. נצר מתארת ילדות שבה היו לה חברים, אבל שוב ושוב מצאה את עצמה דווקא לצד מי שלא באמת רצו בה. היא למדה להסתפק במעט כדי לא להישאר לבד. גם בצבא מצאה את עצמה מושא ללעג של הקבוצה, וההומור הופנה שוב ושוב כלפיה. אבל האמנות הייתה שם. היא הפכה למקום שבו לא צריך להתאים את עצמך, לבקש שיאהבו אותך או לנסות למצוא חן. החלל הקטן מכוסה ביצירות צבעוניות. פרחים, בעלי חיים, כלים, דמויות, שברים, חורים וקרעים. במבט ראשון יש בהן צבע, אפילו שמחה. ככל שמתבוננים, מתגלים הסדקים. אצל נצר הכאב אינו מוסתר. הוא עובר טרנספורמציה. היא כותבת על הרצון ליצור לא כדי שמישהו יאהב אותה, אלא משום שה"אש בוערת". והמשפט הזה אולי מסביר את אחת האפשרויות שמציעה האמנות לכל מי שנפגע בילדות: לא למחוק את מה שקרה, אלא להפוך אותו למשהו אחר.

 

 תערוכת יחיד של אילה נצר - לילות ארוכים חלומות אבודים     צילום: רונית סבירסקי

 

תערוכה שאמורה לצאת מרמת השרון

תערוכת" הקיץ של אביה" אינה מבקשת לספק פתרון אחד לתופעה מורכבת, וגם לא יכולה לעשות זאת. תערוכה אינה יכולה לעצור חרם בכיתה או לתקן מערכת יחסים שנפגעה. אבל היא יכולה לעשות משהו אחר: להוציא את הנושא מהחדר הסגור של המשפחה, לתת לו פנים, קולות וצבעים ולהפוך אותו לשיחה ציבורית.

 

יצירת האמנית ורד אהרונוביץ' - דיוקן עצמי בחרא     צילום: רונית סבירסקי

 

זו גם הסיבה לכך שהיוזמה מבקשת לנדוד מרמת השרון לערים ולמועצות מקומיות ברחבי הארץ, ולחבר אליה גופים ציבוריים ופרטיים שירצו לקחת חלק במהלך. כי הילד שיושב לבד בכיתה לא תמיד יודע להסביר מה קורה לו. לפעמים הוא אפילו אינו מבין למה זה קורה. אבל האמנים בתערוכה מצליחים לומר בשמו את מה שקשה לומר: את העלבון, הבושה, הכעס, הרצון להיעלם, הצורך שמישהו יראה וגם את האפשרות להמשיך הלאה.

 

המסר החשוב ביותר בתערוכה הוא שכיום יש מי שרואה ויש מי שאיכפת לו. האמנים שמשתתפים בתערוכה מציגים תמונת ניצחון לעיני כל אלה שפגעו בהם.