בארץ אהבתי - אוסף האמנות הישראלי של הפניקס במוזיאון רמת גן

 

תערוכה חדשה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית בארץ אהבתי, מציגה יצירות של אמנים ישראלים מהחשובים והידועים, שעבודותיהם משקפות את התרבות הישראלית. התערוכה מוצגת עד 14 באוקטובר 2023

 

אוסף האמנות של קבוצת הפניקס החל ביוזמתו של הבעלים יוסף חכמי בשנות ה-80 של המאה הקודמת. חכמי, אספן אמנות ישראלית, נעזר באוצרים יונה פישר ופרופסור מרדכי עומר בבחירת היצירות לצד מירי בן משה, שהייתה אוצרת האוסף במשך 30 שנים. האוסף כולל מאות עבודות של אמנים ישראלים שיצרו במהלך המאה ה-20 וה-21, ביניהם ראובן רובין, נחום גוטמן, יחזקאל שטרייכמן, משה גרשוני, אביבה אורי, לאה ניקל ורבים אחרים. משנת 2006 האוסף נשמר במלואו במחסנים ורק עבודות בודדות הושאלו ממנו לתערוכות שונות, ביניהן תצוגת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל בירושלים.

 

(אי) מקום     צילום: רונית סבירסקי

 

במסגרת חגיגות 75 למדינה הוחלט להציג תערוכה מקיפה של האוסף ולחשוף אותו לציבור בחללים המחודשים של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. אוצרת התערוכה רוני כהן-בנימני חילקה את התערוכה על פי מבנה המוזיאון לשלושה חלקים והעניקה לכלל התערוכה את השם בארץ אהבתי. במפלס הכניסה "(אי) מקום", בקומה הראשונה "עבודת גוף" ובקומה השנייה "מה נשמע בבית?". היא בחרה לשים דגש על עבודות מיוחדות ונתנה הסברים מפורטים על האמן, היצירה ומקורות ההשראה שלו.

 

 מקבץ ציורי תל אביב יפו מתחילת המאה ה-20    צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכה מציגה שלושה מבטים על הזהות המקומית כפי שהם משתקפים באוסף מראשית המאה ה-20 ועד ראשית המאה ה-21. התצוגות לא מסודרות בצורה כרונולוגית היסטורית ולא ברצף אחיד. הן מפגישות בצורה מעגלית בין העבודות השונות ובין יוצרים בני דורות שונים ומייצרות מבטים צולבים בין תקופות, זרמים, מגמות, אידאולוגיות וטכניקות שונות.

 

(אי) מקום

המושג מקום בתרבות היהודית נע בין גלות לשיבה, בין נדודים להתיישבות ובין פליטים לילידי הארץ. הרעיון הציוני מבוסס על שיבת העם יהודי לארץ ישראל ומכאן השאיפה ליצור תרבות מקומית. התוצאה היא העדר זהות מובנת מאליה ותחושה של זרות ביחס למקום בארץ ישראל. ההתלבטות התרבותית, החברתית והזהות האישית באה לידי ביטוי בזרמים השונים של האמנות הישראלית. בתחילת המאה ה-20 החל לבסס את מעמדו הציור הארץ-ישראלי. ציירים דוגמת ראובן רובין, נחום גוטמן וציונה תג'ר ציירו את הנוף המקומי. רובו אפוף בקסם אוריינטלי, במבט של מערב על המזרח.

 

 בית בפרדס יצירת האמן נחום גוטמן      צילום: רונית סבירסקי

 

באותן שנים נולד הגוף "אופקים חדשים" שבו הציירים יוסף זריצקי ויחזקאל שטרייכמן הוקסמו מהאור והאקלים הארץ ישראלי והביעו אותו בציור מופשט. יצחק דנציגר השתמש בדימויים של ילידי הארץ ודמויות מהמזרח הקדום, אריה ארוך חיבר מסורת יהודית עם אוונגרד אמנותי. מרדכי ארדון בחר בסמלים מיסטיים וסימבולים. בתקופה מאוחרת יותר משה גרשוני השתמש בסמלים ודימויים מהתרבות היהודית בשילוב החזון הציוני. התערוכה מציגה את המושג "דלות החומר" ביצירות מינימליסטיות מופשטות שנוצרו בשנות ה-70-60 על ידי אמנים כמו אביבה אורי, מיכאל גרוס, רפי לביא ואחרים. חשיבה יצירתית שקיבלה תפנית אחרי מלחמת יום הכיפורים בעבודותיהם של ציבי גבע וגל וינשטיין במציאות קשה וכואבת.

 

 מנוחת שבת בקיבוץ של האמן יוחנן סימון     צילום: רונית סבירסקי

 

עבודת גוף

ההתייחסות לגוף משקפת את הסיפור הישראלי וגם היא מתנדנדת בין הדמות הגלותית לישראלי המקומי. דמוי הגוף הגלותי החיוור, החלש והרדוף לעומת הצבר החסון, השזוף והחזק. פועלים, עובדי אדמה, בוני הארץ כפי שמצייר מנחם שמי. ראובן רובין צייר לפני עלייתו לארץ את הדמויות האפלוליות והעצובות בגולה, לעומת הציורים עשירי הצבע והאנשים השזופים והבריאים שראה בארץ ישראל. יצחק דנציגר שאב בפסליו השראה מתושבי הארץ הערבים וקישר אותם עם דמויות מהעולם הקדום. כך נוצר הדימוי של הצבר המחוספס נטול מניירות של נימוסים אירופאים, ולכך נוספו מורשת הקרב, השכול, יפי הבלורית והתואר והלוחמים הנועזים.

 

 הצילום האייקוני של האמן עדי נס בהשראת הסעודה האחרונה   

דיוקן של האמן יגאל תומרקין     צילום: רונית סבירסקי

 

הצלם עדי נס יצר את הקשר בין ההווה לעבר ביצירה האייקונית של חיילים במדים סביב שולחן האוכל בהשראת ציור הסעודה האחרונה. הוא מתעד שתי נשים קוצרות תבואה בשיטה ידנית בהשראת רות המואבייה וקרב אגרופים בין שני אחים עטורי קעקועים בהשראת סיפור קיין והבל. השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים הצמיחו אמנות בועטת שהתכתבה עם אמנות בין-לאומית. עבודות שנגעו בנושאים פוליטיים, מוסריים ומגדריים. עבודות כאלה ניתן לראות בתערוכה ביצירותיהם של יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ ומשה גרשוני שצייר בשנות ה-80 את סדרת החיילים. בשנים מאוחרות יותר ובתחילת המאה ה-21 כבר נוגעים בנושאים שהיו בגדר טאבו. דמויות מהעולם החרדי, הומוסקסואלי, פלסטיני, מזרחי ופמיניסטי.

 

פסל לזכר מריאן של תומרקין וברקע יצירה של אורי ליפשיץ      צילום: רונית סבירסקי

בדרך לאולימפוס של האמנית יהודית לוין      צילום: רונית סבירסקי

 

מה נשמע בבית?

האמנות שמתבוננת פנימה אל בין קירות הבית או מציצה מתוך החלונות החוצה מיוצגת בחלל התערוכה השלישי. מרחבי הבית השונים כפי שהם השתקפו באמנות הישראלית במהלך השנים מזוויות הסתכלות שונות. הבית כמושג מגונן בהקשר למשפחה, שייכות וקשר רגשי. משה מוקדי מתאר את הבית בצבעים אופטימיים ילדותיים לעומת מרדכי ארדון שאצלו הבתים מתמוטטים ונהרסים במבט אל שואת יהדות אירופה. אצל מיכה אולמן השימוש בברזל ואדמה מסמל את השבריריות בין יציב לזמני. ישנם אמנים שמתארים את בני המשפחה באווירה של שלווה ואהבה ואחרים שהמתח ניכר בדמויות ובשפת גופן. מיכאל גרוס מצייר בני משפחה מתים ונפתלי בזם יצר דיוקן עצמי של אב צעיר ותינוק קטנטן בעגלה.

 

 אננס על אדן החלון של האמן דוד עדיקא      

עריסת הגרזנים של האמנים יהודית סספורטס     צילום: רונית סבירסקי

 

ישנם אמנים שבחרו לתאר את החפצים, הרהיטים או חדרי הבית ביניהם אריה ארוך ואביגדור אריכא. סיגלית לנדאו הצמידה 14 דלתות זו לזו וחוררה אותן במרכז בדרך שיוצרת כניסה מדומה לתוך גזע עץ. מעין הזמנה של אליסה בארץ הפלאות לעבור דרך הדלת אל העולם שמעבר. יהודית סספורטס יצרה עריסה מברזל עם רגלי גרזן שמעלה הקשר של אלימות. קבוצת עבודות לוקטו יחד תחת הכותרת מבט מן החלון. הסתכלות אל הנוף הפסטורלי של ראובן רובין וישראל פלדי, הנוף התל אביבי מחלון הסטודיו של יחזקאל שטרייכמן, צילומים עכשוויים של דוד עדיקא מתעדים את הנוף האורבני האפור של הכרך הגדול לעומת בתי האבן הירושלמים.

 

הרבה דלתות שרוטות של האמנית סיגלית לנדאו     צילום: רונית סבירסקי

אן עומדת של האמן אביגדור אריכא       צילום: רונית סבירסקי

 

צפייה באוסף האמנות של הפניקס היא הזדמנות לראות יצירות אמנות ידועות וחשובות של אמנים ישראלים שאחרי ה-14 באוקטובר 2023 יחזרו לשכון במחסנים חשוכים ומדי פעם יבליחו לתערוכה מתחלפת באחד המוזיאונים.