סיור ברמות מנשה בין גבעות ירוקות ויער אלונים

 

טיול עצמאי ברמות מנשה בין גבעות עגלגלות ירוקות וסוף פריחת האביב. מקום אידיאלי לפיקניק, לטבילה במים, לצפייה באגמיות, ולשקט שמחוץ לכרך הסואן.

 

הפעם איני רוצה להמליץ על האתרים המוכרים, הנמצאים בתחום השמורה הביוספרית רמות מנשה, ביניהם עמק השלום, מערת הפלמ"ח, אנדרטת הקיבוצים, נחל השופט, מעין עין ריחניה, וידועה מכולם היא גבעת הרקפות. כל אחד מהם, כבודו במקומו מונח. גם לא על יער הזורע, או יער משמר העמק, שיש לי אליו חיבה רומנטית מיוחדת מימי נעורי.

 

אלון תבור על שפת מאגר גלעד   צילום: גילי חסקין

 

לפני שאגלוש להרהורים נוסטלגיים, אני רוצה להמליץ על  טיול של חצי יום, לגבעות הקירטון הלבנבנות, המתרוממות ברכות מעל לבקעת הנדיב, שבתקופת האביב היא מוריקה וזמורות הגפן מתכסות בעלווה רעננה. זהו לא אזור פראי, אבל המדרונות המתונים, מתארן הרך והמעוגל, הארוטי משהו, של הגבעות, משרה על המטייל תחושת שלווה. שולי הגבעות מכוסים בחורש ים תיכוני צפוף ובאלונים גבוהים, שהם שרידי יער הפארק, שעד למאה ה-19 כיסה את כל השרון ושוליו, כולל האזור הזה.

 

בחורף ובראשית האביב, גדלות כאן רקפות וכלניות ובתחילת האביב צצים סייפנים סגולים, עיריות זקופות קומה ותורמוס ההרים בכחול עמוק. אני ממליץ על סיור שוטטות בגבעות השוליים של רמת מנשה. הטיול מתחיל ביער אלונה, שכשמו כן הוא, עתיר אלוני תבור (ולא מעט עצי אלון מצוי). זהו גם שמה של המועצה האזורית המאחדת את שלושת מושבי "חרות", שבין זיכרון וגבעת עדה "אביאל, עמיקם וגבעת ניל"י. עד למלחמת הקוממיות, שכן במקום הכפר הערבי "סינדיאנה" ששמו נובע מ"סינדיאן" – אלון תבוא בערבית.

 

מרבד פרגים    צילום: גילי חסקין

 

בחודש מארס היער מנוקד במאות נקודות אדומות של כלניות. אבל גם באפריל, כשמרבית הכלניות והנוריות מפנות את מקומן לפרגים, ניתן למצוא במעבה החורש, כלניות, רקפות רעננות, פרחים זעירים של עין התכלת, סייפנים וקוציץ סורי שבולט בעלים ירוקים-סגולים. אולם הפרח הדומיננטי בחורש ושוליו, הוא הקידה השעירה שמנמרת את הנוף בכתמים צהובים. בשולי השמורה, קוטפות פועלות ערביות, עלי זעתר ריחניים, שטבילה שלו בשמן זית, עושה נפלאות לטעם של שניהם. תוספת של שום, תגרש את האורחים, אבל תעשיר את בלוטות הטעם.

 

קוציץ סורי    צילום: גילי חסקין

 

המסלול עובר בשטחים החקלאיים המטופחים שבין עמיקם לגבעת ניל"י, הליכה מרנינה בנוף של שדות מעובדים בחריצות, עם מטעי שסק מכוסים ברשתות, תלמים ישרים, כרמי ענבים, כרמי שקדים וכרמי זיתים. השביל מטפס מעל למטעי התפוחים ופרדסי הרימונים, חוצה על גבי אבנים את זרם המים הדקיק של נחל ניל"י, שבמהלך חודש מאי ייבש וממשיך לערוץ הגדול יותר של נַחַל תַּנִּינִים (בערבית: ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול"). זהו נחל איתן, שתחילתו ברמות מנשה, בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם לכיוון דרום-מערב לים התיכון ונשפך לים מדרום לקיבוץ מעגן מיכאל.

 

עד למאה ה-19 רבצו תנינים בסמוך לשפכו ומכאן שמו. הזוחלים המסוכנים שחיו בו, העניקו לו בעת העתיקה את השמות "קרוקודילון" ו"תמאסיח". בנחל התנינים צמחיה עבותה, וסבך צמחי גדות ביניהם: קנה מצוי, סוף והרדופים. צפרדעים המקרקרות בקול, עשרות ראשנים הקופצים בבהלה אל המים ואפילו בירכיות צבעוניות מעופפות בפתאומיות מתוך הסבך ומשיקות בבהלה את כנפיהן הירוקות. לעתים, אפשר לצפות באנפות ובמגלנים, שלדגים ואנפות הבקר או בפרפור העקוד הצולל אל הנחל, בולט בראשו הגדול.  

 

בהסח הדעת אני מזמזם ומזייף בקול את מילות השיר "נחל תנינים", שכתב אהוד מנור, שגדל וחי לא הרחק מכאן, בבנימינה הסמוכה:  "שוב אני כאן לידך, ושוב הולם ליבי איתך, אך איפה הם כולם, אותם ילדי השמש? הסירות כולן טבעו וחברי כולם נסעו, גשרון העץ שהתמוטט עוד מטייל בין שתי גדותיך. התזכור את השמיים שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף? התזכור שירי ירח וחצב בודד פורח, את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?

 

להולכים בנוף של גבעות מוריקות זהו נוף פסטורלי של כרי דשא שמנוקדים מדי פעם בעדרי בקר או צאן. אפשר לראות את רישומן של שיני העזים על ענפי האלון הקצוצים בקפידה, בקוו ישר, בגובה אליו מגיעות שיני העז שצווארה מתוח אל על. הגבעות הירוקות, גרעיני הדגן המגיעים לשלב בו הם נקראים "אביב" וניתנים לאכילה לאחר שמהבהבים אותם על גבי מחבת ("כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב").

 

עם תחילת ימי החום והשרב, צבען של הגבעות הולך ודוהה, לצד הדרך נראים עמודי פריחה גדולים של החוטמית הזיפנית, שהילדים מכנים "ורד הקוצרים". עוד קצת, ובתום חמישה וחצי קילומטרים של הליכה, מגיעים למאגר גלעד, המוכר גם בשמו הרשמי "מאגר נחל רז". למעשה, אלו שני מאגרים. הבריכה המערבית, הגדולה, נבנתה על ידי חברי קיבוץ גלעד, כמאגר מים לאצירת מי נחל רז ולהשקות במימיו את מטע האבוקדו הסמוך. אל המאגר מופנים לעיתים גם מי קולחין של הקיבוצים, כך שמימיו אינם אידיאליים לשחייה. אבל, מסיבות לא ברורות נוצרה בריכה גדולה ממערב למאגר ובצמוד לו. בריכה זו ניזונה ממי הנחל בלבד ולכן המים אינם מזוהמים.

 

חוטמית זיפנית    צילום: גילי חסקין

 

בשנים גשומות, מי המאגר עולים על גדותיהם ומציפים את העצים עד שאלו טובלים במים וסביבם שוחות בירכיות ואגמיות. אם יהיה לכם מזל כמו לנו, תוכלו לראות שם בז גדול. מסביב לבריכה הגדולה, צומחים עצי אלון תבור, היוצרים פינות חמד מוצלות, בהם ניתן לשבת, לשתות קפה ואפילו לשחות במים העמוקים. בחורף ניתן ורצוי לשלב את הסיור עם גבעת הרקפות המפורסמת, שבחודשים ינואר ופברואר מכוסה בשטיח ורוד יפהפה. באביב המאוחר, אפשר לצפות במרבדי הפרחים, היוצרים משטח גדול, בוהק באדום. ימים אלו הם "שירת הברבור" של הפרגים. סופו של הזמן האדום. עוד מעט יתחיל הזמן הסגול.

 

סיפורו של יער האלונים

מקור שמו של השרון, במילה הבבלית העתיקה "א-שרנו", שהוראתה יער עבות (גם המילה "אשרה" נגזרת משורש זה, ומשמעה עץ עבות, שהיה למקום פולחן).  לא היה כאן יער במובן של ה-Forest של האזור הממוזג ואין טעם לדמיין כאן טייגה אסייתית. מדובר ביער פארק, תצורת צומח בה גדלים אלונים גדולים, במרווחים גדולים יחסית, אופייניים לשולי החבל הים תיכוני. שולה סלע, המרצה לבוטניקה במכללת בית ברל, נהגה להמחיש: "בחורש אפשר בקושי להזדחל בין העצים, ביער אפשר ללכת זקוף בין העצים וביער פארק, אפשר לרקוד בין העצים".

 

אלון תבור   צילום: גילי חסקין

 

הנביא ישעיהו מבשר לערבת המדבר כי: "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה הֲדַר אֱלֹהֵינוּ" (ל"ב ה'). היה כאן יער של עצים עבי גזע, בעלי נוף רחב ורב הוד. שורש המילה "אלון", במילה "אל", שהוראתו כוח ("היה לאל ידי"). זהו גם שמו של מי שעמד בראש הפנתיאון הכנעני, אביהם של האלים בעל, מות, ענת וים. לא לחינם נאמר "חסון הוא כאלונים" (עמוס ב' 9). להבדיל מהאלון המצוי, שעליו הירוקים מכסים את הבדים כל השנה, אלון התבור עומד בשלכת בעצי החורף. כפי שנאמר: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם" (ישעיהו פרק ו, 13). העות'מאנים כרו את מרבית האלונים לצורך הנחת אדני מסילת הברזל ומה שלא עשתה הכריתה, עשו הגיצים שנפלטו ממנועי הקיטור והשריפות שפרצו באזור.

 

גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובעולם לאתר