20&20 עדשה משלה: הנשים שמאחורי העדשה חוזרות לתמונה

תערוכה חדשה באנו - מוזיאון העם היהודי מציגה 20 חלוצות צילום יהודיות שפעלו בין שתי מלחמות העולם לצד 20 צלמות עכשוויות. יחד הן מספרות סיפור נשי, אמנותי והיסטורי שנותר עלום עד היום – מעידן הלייקה לעידן הלייק

זוגות זוגות - זו לצד זו         צילום: רונית סבירסקי

 

תערוכה חדשה באנו – מוזיאון העם היהודי – מחזירה למרכז הפריים את הנשים שמאחורי העדשה. צלמות יהודיות שפעלו בין שתי מלחמות העולם והודרו מההיסטוריה, לצד צלמות עכשוויות מהבולטות כיום בעולם האמנות. התוצאה היא חיבור בין-דורי מרגש, בין 20 חלוצות לבין 20 ממשיכות דרך, שמבליט את תרומתן של נשים לצילום האמנותי ומציע מבט חדש – ולעיתים גם מתקן – על הסיפור.

 

דיוקנאות החלוצות משתקפות במראה הנגדית      צילום: רונית סבירסקי

 

הסדק שאליו נכנסו הנשים

תחום הצילום החל כטכנולוגיה של תיעוד ולא כאמנות, ולכן העוסקים בו נחשבו לבעלי מלאכה. הוא הפך עבור נשים שהודרו מהאמנות להזדמנות נדירה ליצירה. בין שתי מלחמות העולם הובילו נשים את עולם הצילום והיו אחראיות על חידושים רבים. בשנים בהן התחוללו המאבק לשחרור האישה ומהפכות חברתיות הן תיעדו במצלמותיהן רגעים שהפכו לעדות אילמת לתקופה. עליית הנאצים לשלטון והשואה קטעו את תנופת היצירה שלהן והותירו אותן כמעט אנונימיות. התערוכה 20&20 מנסה לתקן את העוול שנגרם להן, להאיר את דמותן ויצירתן החלוצית, ולהחיות את זיכרונן.

 

עבר והווה בשחור-לבן ובצבע     צילום: רונית סבירסקי

 

עבודת המחקר על התערוכה נמשכה למעלה מעשור, במהלכו ביקשו האוצרים מיכל הומינר ואסף גלאי להחיות את סיפוריהן של נשים אמיצות, עצמאיות ומוכשרות שפעלו כצלמות כשהזירות היצירתיות היו סגורות בפניהן. דווקא תחום הצילום, שלא נחשב אז לאמנות "גבוהה", הפך לפלטפורמה שהעניקה להן דריסת רגל, מקצוע, ולפעמים גם תהילה. הן פתחו סטודיו עצמאי, למדו גרפיקה ופרסום, שוטטו עם מצלמות ברחבי העולם והציגו בתערוכות בינלאומיות – אך שמותיהן נעלמו מהזיכרון ההיסטורי.

 

צלמת בוחרת צלמת

כדי לגשר בין עבר להווה, פנו האוצרים ל-20 צלמות יהודיות וישראליות הפועלות כיום בארץ ובעולם, וביקשו מכל אחת לבחור צלמת חלוצה שהשפיעה עליה והיוותה עבורה השראה. כל אחת מהצלמות המודרניות התבקשה לצלול לארכיון ולביוגרפיה של הצלמת החלוצה ולבחור צילומים מהארכיון או מאוספים פרטיים. לצד הצילומים האלה בחרה כל צלמת עכשווית צילומים שלה שיש להם קשר רעיוני, גרפי או טכני. הצילומים של כל צמד מוצגים יחד על לוחות-קיר לבנים ברחבי הגלריה. הבחירה לא פעם הפתיעה: לעיתים קשה להבחין איזו תמונה צולמה לפני מאה שנה ואיזו לאחרונה, והפערים הטכנולוגיים מיטשטשים אל מול עומק המבט, ההבעות, המחוות האנושיות והעיסוק בנושאים שנותרו רלוונטיים גם היום של מגדר, זיכרון, זהות ונוף.

 

מצלמה של הצלמת אילזה רוזנברג        צילום: רונית סבירסקי

 

לצד הלוחות מוצגים ציטוטים מדבריהן של הצלמות. במהלך איסוף הצילומים הוכנו גם סרטוני וידאו שכללו ראיונות אישיים עם כל אחת מהצלמות העכשוויות. הסרטונים מוקרנים על גבי ארבעה מסכים ומציגים את סיפורי המשתתפות, במילים ובתמונות. סיפורן של החלוצות משולב באירועים הסוערים של המאה ה-20: מנדידתן בעקבות עליית הנאצים ועד שותפות אקטיבית במאבק נגד הרודנות. חלקן היו פעילות ברזיסטאנס או זייפו מסמכים להצלת חיים; אחרות, כמו קלוד קאהון, השתמשו בצילום ותעמולה כדי להילחם בפשיזם בדרכן הייחודית.

 

בין פריצת דרך אישית למאבק ציבורי

גם בימינו, מאבק הנשים בעולם הצילום לא תם. אחת הדמויות הבולטות בתערוכה היא הצלמת האמריקאית ג'יל גרינברג, ילידת 1967, ששילבה לאורך הקריירה בין צילום אמנותי מסחרי לבין אקטיביזם פמיניסטי בועט. היא התפרסמה בסדרת צילומי תקריב של פעוטות בוכים (כולל בתה), עוררה סערה כשהציגה קריקטורות של ג'ון מקיין על רקע הבחירות בארה"ב, ואף יזמה פלטפורמה ייחודית שמחברת בין צלמות לחברות מסחריות – מתוך אמונה שיש לתקן את האפליה המגדרית בתעשייה. בעבודות אחרות, כמו בסדרה "תקרת זכוכית", היא הציבה שחייניות עם נעלי עקב תחת מים, במה שנראה כמו הדמיה אבסורדית של הציפיות החברתיות מנשים.

 

ג'יל גרינברג על רקע צילום פורטרט עצמי      צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכה משרטטת קו מתוח בין התקופות – מעידן הלייקה לעידן הלייק – ומעניקה ממד חדש לתצלומים היסטוריים בשחור-לבן, שלא רק שלא התיישנו, אלא נדמים רלוונטיים מתמיד. מתוך כ-200 צילומים עולה תחושת חיות צורבת: המצולמות מביטות בנו בחזרה, כמי שנאבקו על מקומן והכרה בהן.

 

הצלמת אנני ליבוביץ'  צילום: ג'יליאן לאוב  פרידה קאלו צילום: ג'יזל פרוינד  צילום: רונית סבירסקי מתוך סרטון וידאו 

 

בין הצמדים בתערוכה נמצאות לו לנדואר ונועה צדקה. לנדואר נולדה בגרמניה ועלתה לארץ ב-1933 לאחר שסיימה את לימודיה בברלין ובמינכן. היא תיעדה בעבודותיה את האדריכלות בארץ ישראל וחיי היומיום עבור הקרן הקיימת לישראל.  במשך 6 שנים לימדה צילום בבצלאל ועם קום המדינה עזבה לארצות הברית ושם המשיכה לצלם. הצלמת הישראלית נועה צדקה בעלת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני באמסטרדם בחרה בעבודותיה של לנדואר כדוגמה לצלמת יוצאת דופן שבחרה תיעוד אינטימי של חתול ושממית על פני תיעוד המלחמות בארץ ובעולם.

 

נועה צדקה וצילומי השממית של לו לנדואר      צילום: רונית סבירסקי

 

איילין קווין אמנית מלוס אנג'לס בחרה במאדאם ד'אורה (דורה קלמוס) שהייתה צלמת אוסטרית פורצת דרך ונודעה בצילומי אייקונות תרבותיות וצילומי אופנה. היא עבדה עבור מגזין "ווג" וצילמה מפורסמים כמו הצייר גוסטב קלימט והאופנאית קוקו שאנל. איילין קווין ידועה בעבודות צילום, וידאו ארט ומיצבים חדשנים. היא הציגה ביותר מ-40 תערוכות יחיד.

 

מאלברט איינשטין עד קוקו שאנל

הצלמת האמריקאית דבורה פיינגולד בחרה בלוטה יעקובי שהייתה צלמת גרמנייה-אמריקאית והתפרסמה כצלמת דיוקנאות של אמנים, סופרים ופוליטיקאים. יעקובי נמלטה מגרמניה הנאצית לארצות הברית ושם המשיכה לעבוד בתחום אמנות הצילום המודרני. דבורה פיינגולד צלמת דיוקנאות שצילמה תמונות אייקוניות של מדונה, פרינס ואמנים ידועים אחרים. עבודותיה הוצגו במגזינים ועיתונים חשובים ביניהם: הניו יורק טיימס, טיים ורולינג סטון. תצלומיה מתנוססים על כריכות ספרים שאחד מהן הוא ספרו האוטוביוגרפי של ברק אובמה "The Audacity of Hope".

 

הזמר פרינס  צילום: דבורה פיינגולד     אלברט איינשטיין צילום: לוטה יעקובי       צילום: רונית סבירסקי מתוך סרטון וידאו

 

מיכל חלבין היא צלמת ישראלית עטורת שבחים שתצלומיה הופיעו בניו יורק טיימס וניו יורקר. עבודותיה מוצגות במוזיאונים מרכזיים ביניהם המטרופוליטן בניו יורק ומוזיאון גטי בלוס אנג'לס. היא בחרה באיווה (אלזה ארנסטינה נוילנדר-סימון) שהייתה צלמת יהודייה-גרמנייה מצליחה מאוד בתקופת רפובליקת ויימאר. היא עסקה בצילומי אופנה ודיוקנאות ופתחה סטודיו בברלין בשנת 1925. בין העובדים בסטודיו היה הלמוט ניוטון הצעיר ששמו היה אז הלמוט נוישטטר. איווה השתמשה בטכניקות מתקדמות ובפוטומונטאז' ונחשבה לפורצת דרך. ב-1938 לאחר עליית הנאצים לשלטון נאלצה לסגור את הסטודיו. ארבע שנים לאחר מכן נעצרה על ידי הגסטפו ומתה במחנה הריכוז מיידנק.

 

אישה בגרביון משי צילום: איווה לכתב העת UHU 1929     אמה 2019  צילום: מיכל חלבין     צילום: רונית סבירסקי מתוך התערוכה

 

הסיפור שמסופר כאן הוא לא רק סיפור של תולדות הצילום, אלא של צלמות יהודיות שפרצו את "תקרת המרתף" שכלאה אותן, וסללו את הדרך לשבירת תקרת הזכוכית. צלמות, שהאמינו בעדשה כדרך לראות, לשקף, ולהשפיע על העולם.