לנזרוטה – האי השחור שהפך ללבן

 

סזאר מנריקה, אדריכל, צייר ופסל שהפך את האי לנזרוטה לתופעה עולמית. אי געשי שהלבה זורמת בעורקיו וכל בתיו לבנים עם חלונות כחולים או ירוקים

 

אי שכולו בתים לבנים      צילום: רונית סבירסקי

 

מנריקה נולד בעיר ארסיפה באי לנזרוטה (Lanzarote) אחד מתוך 7 האיים הקנריים (Canary Islands) בשנת 1919 למשפחה ממעמד בינוני. הם עברו לגור סמוך לחופים הגעשיים שהיו תמונת נוף ילדותו המאושרת. שגרת החיים הפסטורלית נקטעה כשהוא גויס לשרת בצבא הספרדי במלחמת האזרחים. דמיונו הפורה והנפש האמנותית שלו עזרו לו לשרוד את המראות הקשים וכשהשתחרר נרשם ללימודי אמנות במדריד ולאחר מכן בניו יורק שם התחיל להציג את תערוכותיו.  

 

הבית שהפך למרכז אמנות ותרבות     צילום: רונית סבירסקי

 

האי היפה בעולם

ציורים צבעוניים מופשטים, צבעי אדמה, ים, בזלת שחורה והאבנים צבעוניות שצפו ועלו מזיכרונותיו כילד יצרו את הקו המאפיין את יצירותיו. הוא הושפע מאמני התקופה האמריקאים, מהאימפרסיוניזם המודרני, פופ אפ ואוונגרד והאמנים הידועים אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין ואחרים. ב-1966 חזר ללנזרוטה והחל לעסוק גם בפיסול, אדריכלות ושימור אתרים. האהבה שלו לאי שהגדיר אותו כמקום היפה בעולם הניעה אותו לפעול למען איכות החיים והסביבה. הפילוסופיה הסביבתית שלו הייתה טבע אמנות – אמנות טבע. לקחת מהטבע אבל להחזיר לו במידה שווה.

 

שימוש בחומרים טבעיים בבנייה      צילום: רונית סבירסקי

 

מנריקה (Cesar Manrique) חיזק את קשריו עם מוקדי הכוח והשלטון והצליח להשפיע גם על דעת הקהל כשהציג תוכנית אדריכלית ועיצובית לכל האי. הוא לא רק עסק בתיכנון אלא גם הצליח לגייס משקיעים כדי לבצע את הפרויקטים המיוחדים. הוא יצא במסע פרסום גדול שבו ביקש מתושבי האי לשמר את הבתים המסורתיים שלהם בעלי קומה אחת או שתיים, להשתמש בחומרי בנייה טבעיים, גגות שטוחים ולצבוע אותם בלבן או בשחור בזלתי. מסע הפרסום הצליח ובתי האי לנזרוטה כולם לבנים ונמוכים. רק החלונות והדלתות יכולים להיות צבועים בכחול או בירוק, צבעים שמתחברים עם הים והטבע.

 

הבית שקוע בתוך בזלת      צילום: רונית סבירסקי

 

רהיטים ויצירות אמנות שעוצבו על ידי מנריקה      צילום: רונית סבירסקי

 

בית שקוע בבועות לבה 

הבית בו התגורר בין השנים 1988-1968, Taro de Thaice, נתרם על ידו עוד בחייו והפך למרכז תרבות אמנותי וקרן סזאר מנריקה, שמשמרת את משנתו Fundacion Cesar Manrique. שטחו מתפרש על פני 42 דונמים והבית 1700 מטרים רבועים בלב שפך לבה שנוצר מהתפרצות געשית אדירה שהתרחשה בין השנים 1736-1730. מנריקה איתר בשטח 5 בועות לבה שנוצרו כתוצאה מגז שהשתחרר. הוא קישר ביניהן בתעלות שעוברות מתחת לפני האדמה ויצר חללים בצורות טבעיות שהפכו לחדרי מגורים עם ריהוט מעוצב ועשרות עבודות אמנות שלו, ציורים, פסלים ועיצוב מוצר. שפכי הבזלת שזורים בתוך המבנה ונשקפים מן החלונות הגדולים. מאחד החלונות צופים אל הר הגעש טיידה, הגבוה ביותר באיים הקנריים. הנופים שנשקפים נראים לעיתים כמו תמונה ראליסטית שצוירה על ידי אמן.

 

חדר אירוח בבועת בזלת טבעית     צילום: רונית סבירסקי

 

גוש בזלת בסלון והר הגעש טיידה באופק     צילום: רונית סבירסקי

 

כשמנריקה תרם את ביתו היפהפה למרכז אמנות הוא עבר להתגורר בבית צנוע בשכונת חרייה (Haria) בצפון האי. הוא נותר כפי שהיה מאז מותו של מנריקה בתאונת אופנוע בשנת 1991. מותו וחייו שזורים בחיים מלאי תשוקה ליופי, לאירועים, מסיבות, נשים יפות, מכוניות מהירות ואופנועים. צילומים בשחור לבן מתעדים את חיי החברה הסוערים שלו, נסיעות בעולם שהיוו עבורו השראה ליצירה ובעיקר הסלידה שלו מהעולם האורבני שנוגס בטבע והפגיעה האקולוגית בכדור הארץ. הוא לא חשש לבקר את המנהיגים והפוליטיקאים שפועלים רק לחיזוק כוחם במקום לדאוג לאזרחים.

 

מעברים תת קרקעיים בין חדר לחדר     צילום: רונית סבירסקי 

צמחייה מתחת לאדמה  צילום: רונית סבירסקי

 

תצפית אל המפרץ הכחול

אחד הפרויקטים הסביבתיים שלו נקרא מירדור דל ריו (Mirador Del Rio). מבנה מעוגל בעל שלושה מפלסים שצופה אל אי לוויני קטן בשם גרסיוזה (Graciosa) והמפרץ שנוצר בינו ובין האי לנזרוטה. צורתו הארוכה והצרה העניקה לו את הכינוי ריו שפירושו נהר. הצוק שעליו ממוקם המבנה היה נקודה אסטרטגית ששימשה עמדת הגנה ועליה הוצבו סוללות תותחים על ידי הצבא הספרדי. ניתן לראות בשטח את בסיסי האבן המסיבים ששימשו כעמדות. המבנה כולו בנוי מאלמנטים מעגליים עם גרם מדרגות עץ שמתוכנן כדי לתת תחושה של ריחוף בעליה ובירידה. בקומה השנייה צופים אל המפרץ דרך חלונות זכוכית ענקיים ובקומת הגג ישנה מרפסת תצפית פתוחה בגובה חמש מאות מטרים מפני הים.

 

Mirador del Rio  צילום: רונית סבירסקי

 

7 קילומטרים של מערות טבעיות

מערכת המערות חמיאוס דל אגווה (Jameus Del Agua) הפכה לאתר תיירות נדיר בזכות תכנון אדריכלי מבריק של מנריקה. המערות נוצרו כתוצאה מהתפרצות הר הגעש קורונה והן מגיעות עד שפת הים לאורך 7 קילומטרים עם ארובות טבעיות שמאפשרות כניסה ויציאה במקטעים שונים. כשמגיעים לאתר אין סימן חיצוני לבד ממספר עמודים קטנים מאבני בזלת ועל אחד מהם כתוב בשלט עץ Cueva De Los Verdes. זהו אחד הכללים שמנריקה הנהיג באי, אין כבלי חשמל ותאורה מעל האדמה, אין שלטים מלאכותיים ובוודאי לא שלטי ניאון.

 

Cueva De Los Verdes     צילום: רונית סבירסקי 

מערות טבעיות לאורך 7 קילומטרים    צילום: רונית סבירסקי

 

מנריקה יצר במערות שבילי הליכה שנראים כמו מים, תכנן אולם קונצרטים ל-300 איש עם אקוסטיקה מושלמת ועיצב בית קפה קטן לצד אגם מים טבעי. התאורה הרכה מעצימה את חווית ההליכה וצבעי הסלעים יוצרים תפאורה סוריאליסטית. האגם הוא העוצמתי ביותר בזכות המים הקריסטליים שיוצרים תמונת מראה מתעתעת. הגובה העצום של הסלע משתקף במים ויוצר אשליה שהמים עמוקים מאוד ולמעשה עומקם הוא מספר סנטימטרים. באגם חיים סרטנים לבקנים כתוצאה מהחיים באפלולית ובמערכת מים סגורה. 

 

אשליית עומק באגם המים      צילום: רונית סבירסקי 

קונצרטים ובית קפה קטן במערה      צילום: רונית סבירסקי

 

אלפי קקטוסים מכל העולם

גן הקקטוסים העצום (Jardin de los Cactus) מבליט את רוב גוניות היצירה של מנריקה. זהו הפרויקט האחרון שיצר בתוך שקע גדול שהיה מחצבה. הוא יצר מדרגות  וטרסות וביניהם שבילים. למעלה מ-1300 קקטוסים שמהווים מדגם מייצג של למעלה ממחצית הקקטוסים בעולם כולו רוכזו בגן. בנוסף ישנם בגן עוד מינים שונים של צמחים שמספרם מגיע לעשרת אלפים. הקקטוסים והסוקולנטים בצורות ובגדלים שונים מהננסיים עד עצומים שנישאים למספר מטרים. עגולים וארוכים, עבים ודקים, חלקם בצורת תפרחת ברוקולי או אלמוג. בכל עונה ניתן לראות פריחה של מין אחר. בנקודה הגבוהה ביותר שצופה על הגן נמצאת טחנת רוח לבנה בעלת גג אדום. היא מסמלת את התקופה שבה היו באזור טחנות קמח ששימשו לטחינת תבואה לקמח. בקומה העליונה של הטחנה ניתן לראות את המנגנון המקורי שהניע את הכנפיים באמצעות הרוח.

 

כיסא החותנת      צילום: רונית סבירסקי 

1300 קקטוסים     צילום: רונית סבירסקי

 

הבית של עומר שריף

אחוזת לגומאר (Lagomar) שמנריקה היה שותף לתכנונה ידועה כביתו של השחקן עומר שריף. המקום העצום שכולו בנוי ממערות ומעברים נראה כמו מתחם אירועים. בכניסה נמצאת מסעדה גדולה וממנה יורדים אל בריכה צלולה שנוצרה על ידי שפכי הלבה הרותחת וממנה עולים אל בריכה חיצונית מוקפת סלעי בזלת. סזאר מנריקה התאים את האזור למגורים והארכיטקט חסוס סוטו השלים את היצירה. במערה גדולה סמוכה הוא בנה אודיטוריום גדול לאלף איש עם מושבי ספסל מטיח מרוקני לבן שנראה כמו לאק ועמיד בפני מים. האולם משמש לקונצרטים ולאירועים קהילתיים. במקור היה זה ביתו של קבלן בריטי והוא נמכר לעומר שריף לאחר ששהה באי לצילומי הסרט אי המסתורין בשנות ה-70 והתאהב בבית. הוא רכש אותו ונהג לארח חברים למשחקי ברידג'. באחד המשחקים הוא הפסיד את הבית לקבלן שממנו רכש אותו. ב-1989 הבית נמכר לזוג אדריכלים שהעניקו לו עיצוב פנימי חדש ויצרו את המראה הנוכחי.  

 

מסעדה ומתחם אירועים באחוזת לגומאר   צילום: רונית סבירסקי

בריכה חיצונית      צילום: רונית סבירסקי

 

אודיטריום לאלף צופים      צילום: רונית סבירסקי

 

טביעות אצבעותיו של מנריקה נראות כמעט בכל מקום ציבורי באי. בשמורת הטבע היפהפייה טימנפאיה (Timanfaya) שבה הוא הכשיר 14 קילומטרים של כבישים שבהם נעים רק ברכבים ללא ירידה לשטח על מנת להגן על השמורה. שני מבצרים סמוכים לנמל הוסבו על ידי מנריקה למתחמי אמנות. Islote De Fermina שאליו מגיעים מגשר קטן המחבר בין החוף למבצר. הוא יצר בריכות אינפיניטי א-סימטריות שמתחברות בקו העין עם האוקיינוס. Castillo De San Jose הפך לגלריה לאמנות מודרנית שבה מוצגות תערוכות מתחלפות ויצירות קבועות של פיקסו, מירו ומנריקה.

 

 גלריית אמנות במבצר סן חוזה     צילום: רונית סבירסקי

בריכות אינפיניטי לאוקיינוס האטלנטי Islote De Fermina    צילום: רונית סבירסקי