טום וסלמן בגדול: בין שפתיים אדומות, קוקה קולה והחלום האמריקאי במוזיאון תל אביב לאמנות

 

עשרות יצירות אייקוניות של אחד מאמני הפופ ארט המשפיעים במאה ה-20 מוצגות לראשונה בישראל. בין שפתיה של מרילין מונרו, עירום מונומנטלי וקולאז'ים צבעוניים, התערוכה חושפת כיצד פרסום, מיניות ותרבות הצריכה הפכו לאמנות

וסלמן משלב מוצרים מסחריים וחפצים יומיומיים בקומפוזיציות צבעוניות      צילום: רונית סבירסקי

 

ביקור בתערוכה החדשה במוזיאון תל אביב לאמנות הוא כמו כניסה אל תוך מגזין אמריקאי ענק משנות ה־60. שפתיים אדומות בגודל שלט פרסומת, גוף נשי שמתפרש על פני קיר שלם, תפוזים, סיגריות, בקבוקי משקה וחפצים יומיומיים שהופכים לפתע לגיבורי הסיפור. הכול צבעוני, מבריק ומפתה, אבל מאחורי החזות הזוהרת מסתתרת גם התבוננות ביקורתית על תרבות הצריכה, המיניות והדימויים שמעצבים את חיינו.

 

 רפרודוקציות מודפסות, צבע וחפצים תעשייתיים - בין ציור, קולאז' ואובייקט ממשי   צילום: רונית סבירסקי

 

התערוכה "טום וסלמן: בגדול", שנפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות, היא התערוכה המקיפה הראשונה בישראל המוקדשת לאחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בתנועת הפופ ארט האמריקאית. יותר מארבעים עבודות מאוסף מרי וחוזה מוגרבי מציגות את השפה החזותית הייחודית שפיתח וסלמן, אמן שהצליח לחבר בין מסורת הציור הקלאסי לבין עולם הפרסום, האופנה והמדיה.

 

כשהפרסומת הפכה לאמנות

כדי להבין את וסלמן צריך לחזור לשנות ה־60 של המאה הקודמת, תקופה שבה אמריקה הוצפה בפרסומות, מגזינים, טלוויזיה ומוצרי צריכה חדשים. באותן שנים נולדה תנועת הפופ ארט, שביקשה לקחת את חומרי הגלם של התרבות הפופולרית ולהפוך אותם לאמנות. אנדי וורהול הפך פחיות מרק קמפבל ובקבוקי קוקה קולה לאייקונים תרבותיים. רוי ליכטנשטיין הגדיל דימויים מתוך קומיקס והעניק להם מעמד מוזיאוני. טום וסלמן בחר בדרך אחרת. הוא לא ויתר על הציור עצמו אלא השתמש בו כדי לבחון כיצד החברה האמריקאית מעצבת את מושגי היופי, המיניות והחלום האמריקאי.

 

יצירתו של רוי ליכטנשטיין המזוהה עם הפופ ארט האמריקאי של שנות ה-60     צילום: רונית סבירסקי

 

הוא נהג לאסוף מודעות פרסומת, לגזור תמונות ממגזינים ולשלב אותן ביצירותיו. למרות הזיהוי שלו עם עולם הפופ, וסלמן נהג לומר בפשטות: "אני רק רציתי לצייר". כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלו בניו יורק בשנת 1961 נמכרו כל העבודות - סימן מוקדם לכך שנולד קול חדש בעולם האמנות האמריקאי.

 

קבלת פנים אמריקאית במיוחד

הכניסה לתערוכה מספקת הצהרת כוונות ברורה. מול המבקרים ניצבת עבודת ענק המשלבת ציור שמן עם רפרודוקציות מודפסות על בד. במרכזה כריך סלמי עצום ממדים, תפוז, פחית בירה באדוויזר, סיגריות ומוצרים נוספים שנשלפו לכאורה ממדפי הסופרמרקט האמריקאי.

 

כריך, פחית בירה וסיגריות - סמלי התרבות האמריקאית    צילום: רונית סבירסקי

 

זהו טבע דומם, אבל כזה שנולד בעידן של שפע, פרסום ותאגידי ענק. במקום קערת פירות או זר פרחים, וסלמן מציב במרכז הבמה את גיבורי התרבות החדשה: המותגים והמוצרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. היצירה ממחישה היטב את אחד המהלכים המרכזיים שלו - לקיחת חפצים מוכרים והפיכתם לדימויים מונומנטליים שממלאים את חלל התצוגה.

 

 חפצים יום-יומיים הופכים לדימויים פיסוליים צבעוניים      צילום: רונית סבירסקי

 

קולאז' של אמריקה

אחד המאפיינים הייחודיים של וסלמן הוא השימוש בקולאז'ים ובחומרים לא שגרתיים. שמן על בד, נייר מודפס, רדידי אלומיניום, פוסטרים שנרכשו במוזיאונים וחומרים מסחריים אחרים מתלכדים יחד לכדי יצירה חדשה. במבט ראשון נדמה שמדובר באוסף מקרי של דימויים. במבט שני מתברר שכל פרט ממוקם בקפידה. וסלמן בונה את עבודותיו כמו במאי קולנוע או מעצב פרסומות. כל אובייקט תורם לסיפור הגדול יותר על החיים באמריקה של המאה העשרים.

 

בסדרת "חדרי השינה" שילב וסלמן בין אינטימיות, צבעוניות עזה והמהפכה המינית   צילום: רונית סבירסקי

 

העירום האמריקאי

לצד סדרות הטבע הדומם, גולת הכותרת של התערוכה היא סדרת "עירום אמריקני", שהפכה לאחת הסדרות המזוהות ביותר עם האמן. וסלמן פעל בשיא המהפכה המינית בארצות הברית. בניגוד למסורת הקלאסית, שבה העירום נתפס כדימוי אידיאלי או מיתולוגי, הוא הציג גוף נשי שטוח, צבעוני ומוגדל לממדי שלט חוצות. הדמויות אינן דיוקנאות של נשים מסוימות אלא אוסף של סימנים חזותיים: שפתיים, שדיים, רגליים ועור חלק בגווני פסטל.

 

סדרת "עירום אמריקני גדול" מהסדרות המזוהות ביותר עם וסלמן     צילום: רונית סבירסקי

 

העירום אצל וסלמן נע בין פיתוי לביקורת. מצד אחד הוא משתמש בשפה של פרסום ואופנה; מצד שני הוא חושף כיצד התרבות הפופולרית מפרקת את הגוף לחלקים ומעצבת באמצעותם אידיאלים של נשיות ותשוקה. לאורך התערוכה ניכרת השפעתו של אנרי מאטיס, האמן שווסלמן העריץ. הדמויות השוכבות, הקומפוזיציות הפשוטות והצבעוניות השטוחה מזכירות את ציוריו המאוחרים של מאטיס, אך מועברות אל תוך אמריקה הצרכנית של שנות ה־60.

 

חדר אדום וטלפון שלא מפסיק לצלצל

העבודה שמייצגת את המעבר של וסלמן מהקולאז'ים למיצגים היא "עירום אמריקני גדול מספר 44" משנת 1963. היצירה מציגה פינת חדר בגודל כמעט טבעי. אישה עירומה בקווים מופשטים בדמותה של אשתו קלייר, לצידה דלת אדומה, מעיל אדום תלוי על קולב, רדיאטור וטלפון קווי אדום המחובר לקיר. הטלפון מצלצל מדי כמה דקות ואיש אינו עונה. זהו פרט קטן ומפתיע, שמעניק ליצירה ממד תיאטרלי כמעט קולנועי. לרגע נדמה שהחדר עומד להתעורר לחיים. מי מתקשר? מדוע איש אינו משיב? וסלמן אינו מספק תשובות. הציור הופך לסצנה קפואה בזמן, רגע אינטימי שבו חיי היומיום, התשוקה והבדידות נפגשים באותו חלל.

 

חדר בגודל טבעי עם חפצים יום-יומיים - יצירה של טום וסלמן     צילום: רונית סבירסקי

 

שפתיים אדומות ועשן סיגריות

בין העבודות המושכות ביותר את תשומת הלב נמצאת יצירת השפתיים המפורסמת של מרילין מונרו. מדובר בציור שמן על קנבס מעוצב שאינו מוצג במסגרת מלבנית רגילה. קווצת שיער נופלת על השפתיים האדומות, רמז לכך שהדימוי נלקח אולי משער מגזין או מצילום פרסומי. השפתיים, שהופרדו מן הפנים ומכל הקשר אחר, הופכות לסמל עצמאי של פיתוי, זוהר ותרבות סלבריטאית.

 

טום וסלמן הופך את שפתיה האייקוניות של מרילין מונרו לדימוי פופ ארט    צילום: רונית סבירסקי

 

מכאן הדרך קצרה אל סדרת "המעשנות", שבה מופיעות שפתיים חושניות, אצבעות מטופחות וסיגריות בוערות. היום, בעידן שבו עישון הפך להרגל כמעט מוקצה, קשה לזכור עד כמה היה מזוהה בעבר עם אלגנטיות, חופש ומיניות. בשנות ה־60 היו חברות הטבק מהתאגידים החזקים בעולם והשקיעו משאבים עצומים בפרסום. וסלמן קלט את הדימויים הללו והפך אותם לחלק בלתי נפרד משפתו האמנותית. העבודות הללו פועלות כיום גם כמסמך היסטורי. הן חושפות עד כמה השתנתה תפיסת העולם שלנו כלפי סיגריות, פרסום והשפעתם על החברה.

 

שפתיים חושניות, עשן וסיגריה בוערת - עולם הפרסום באמריקה של שנות ה-60    צילום: רונית סבירסקי

 

דיאלוג עם מאטיס, פיקאסו וההווה

התערוכה אינה מסתפקת בהצגת עבודותיו של וסלמן בלבד. לצידן מוצגות יצירות מאוסף המוזיאון של אמנים כמו אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, אלכס כץ, מילטון אייברי ומיקלין תומאס. המפגש הזה מאפשר לראות כיצד וסלמן מנהל דיאלוג מתמשך עם אמני העבר ועם יוצרים בני זמננו. הוא שואב השראה ממאטיס ומפיקאסו, אך גם משפיע על דורות של אמנים שבאו אחריו.

 

אנרי מאטיס - אחד ממקורות ההשראה של וסלמן     צילום: רונית סבירסקי

 

בחלל התערוכה מוצגת גם עבודת וידאו של האמן דורון סולומונס העוסקת בתרבות הצריכה, וכן סרט המתעד ריאיון עם וסלמן משנת 1998, שבו הוא מספר על עבודותיו ועל תהליך היצירה שלו.

 

עבודתה של מיקלין תומאס - נשיות, זהות ודימוי גוף לצד יצירותיו של וסלמן   צילום: רונית סבירסקי

 

למה וסלמן עדיין רלוונטי?

למרות שהעבודות נוצרו לפני יותר מחמישים שנה, הן נראות עכשוויות באופן מפתיע. בשנות ה־60 עסק וסלמן בשלטי חוצות, במגזינים, בפרסום ובכוכבי קולנוע. כיום החליפו אותם הרשתות החברתיות, האינסטגרם והמסכים הדיגיטליים שמלווים אותנו בכל רגע. אבל השאלות נשארו כמעט זהות: מי מעצב את האופן שבו אנחנו תופסים יופי? כיצד נוצרת תשוקה? מהו דימוי גוף אידיאלי? ואיזה כוח יש לתרבות החזותית על חיינו?

 

זו אולי הסיבה שהתערוכה מצליחה למשוך מבקרים מכל גיל. מעבר לצבעוניות, להומור ולדימויים המוכרים, היא מציגה עולם שבו פרסום, אופנה, צריכה ותרבות פופולרית ממשיכים לעצב את המציאות, בדיוק כפי שעשו בימיו של טום וסלמן.

התערוכה מוצגת מיוני עד 26 בדצמבר 2026