הפירמידות של מקסיקו והבית של פרידה קאלו

 

הבית הכחול של פרידה קאלו, הפירמידה השלישית בגובהה בעולם, המוזיאון המפורסם, שיט בתעלות והרבה תירס, טאקוס וטקילה – הפרק השני במקסיקו סיטי

 

פירמידת הירח בטאוטיוואקן מקסיקו      צילום: רונית סבירסקי

 

חידת הפירמידות של מקסיקו

40 קילומטרים צפון מזרחית למקסיקו סיטי (Mexico) נמצא האתר החשוב ביותר עבור המטיילים טאוטיווקאן (Teotihuacán), שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1987. זהו מתחם הפירמידות העתיקות ששמו המקורי אינו ידוע. השם טאוטיווקאן ניתן לו על ידי האצטקים מאות שנים לאחר סופה של התרבות הזו והם כינו אותו בשפת הנוואטל "מקום האלים" לאות התפעלות מפאר העיר שנותרה שוממה ומסתורית.

 

תמשיחי קיר שנשמרו      צילום: רונית סבירסקי

 

הפירמידות הגדולות של מקסיקו הן אניגמה לא פחות חשובה מהפירמידות של מצרים והמידע לגביהן עדיין לוקה בחסר. בניגוד למצרים הקדמונים שהשאירו את סימני ההירוגליפים, במקסיקו לא נמצאו סימני כתב שיכלו לשפוך אור על צורת החיים באותן שנים. החוקרים מסתמכים על הממצאים בשטח, עיטורים, ציורי קיר, עבודות פרסקו וטיוח של סטוקו. התיאוריה מתבססת על כך שהפירמידות היו סמל להרים והמבנה הפנימי של הפירמידה מדמה את רחם האישה. האלוהות הקדומה הייתה נשית וסביבה נוצרו מנהגים ואמונות שקשורות בנחש, בעיט, בנוצות שעפות בעולם ואוספות את הטוב, בפרפר, בציפור קצאל יפהפייה ובקונכיות. את כל האלמנטים האלה ניתן לראות בשרידי ציורי קיר שהשתמרו באתר.

 

הנחש המכונף     צילום: רונית סבירסקי

 

הפירמידות נבנו בשיטת שאחת נחבאת בתוך השנייה, כשבכל פעם הוסיפו עוד מעטפת ובזכות האדריכלות הזו השתמרו הציורים על הקירות הפנימיים. תהליך בניית פירמידה נמשך כ-250 שנים. השימוש באבן הוולקנית המקומית יצר צבעוניות יפהפייה שמשלבת, שחור, אדום, חום ולבן והקירות עצמם נראים כמו יצירת אמנות. שתי הפירמידות הגדולות נבנו בסמוך לשנת ה-0 והאצטקים קראו להן "פירמידת השמש" שנישאת לגובה 65.5 מטרים ונחשבת לשלישית בגובהה בעולם והשנייה היא פירמידת הירח שגובהה 43 מטרים וממוקמת בקצה הצפוני של רחוב המתים.

 

פירמידת השמש    צילום: רונית סבירסקי

 

חלק מחוויית הביקור במקום הוא טיפוס בגרם המדרגות התלול עד לראש הפירמידה. כשמגיעים לפסגתה נשקף נוף פנורמי על מתחם העיר הקדומה. ניתן לראות את הדרך הראשית הרחבה שעוברת על הציר הראשי מצפון לדרום ובמרכזה כיכר מפוארת. תושבי העיר יצרו עבודות אמנות, חפצי פולחן וכלי עבודה מאובסידיאן, שהיא זכוכית געשית שחורה יפהפייה המצויה בשפע באזור. היו להם קדרים, אומני אבן ואמני תכשיטים שעבדו עם אבנים טובות, כסף וזהב. האל הראשי שלהם נקרא קצאלקוואטל (Quetzalcoatl) שראשיתו בדמות נחש שנוספו לו נוצות ירוקות של הציפור המקסיקנית היפהפייה קצאל.

 

אבנים בשלל גוונים    צילום: רונית סבירסקי

 

ממצאים ארכיאולוגיים נדירים

אין מקום ראוי יותר להשלמת התמונה על התרבויות העתיקות של מרכז אמריקה מאשר המוזיאון האתנוגרפי של מקסיקו סיטי (Museo Nacional de Antropología). המוזיאון ממוקם בלב יער צ'פולטפק (Bosque Chapultepec) שבו נטועים אלפי עצים שהיו מקודשים לאצטקים. יש סיכוי שתפגשו שם את צאצאי הטולטקים שמקיימים טקס מאתגר במיוחד שבו הם נתלים על חבל כשרגליהם קשורות וראשם כלפי מטה וכך מסתובבים 52 סיבובים סביב גזע עץ בגובה 30 מטרים עד שהם מגיעים חזרה אל הקרקע. 

 

פסלי ענק של התרבויות השונות    צילום: רונית סבירסקי

 

המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל  פדרו רמירז ווסקס (Pedro Ramirez Vasquez), נחנך ב-1964 ונחשב לאחד מעשרת המוזיאונים החשובים בעולם. ברחבת הכניסה הוצב פסל ענק של אל הגשם האצטקי טלאלוק שמשקלו 13 טונות.  הכניסה מעוצבת בדומה לכנסייה ועל הכרכוב העליון מגולף תבליט של סמל העיט והנחש. בחצר הוצב עץ החיים הענק שמחבר בין עולם החיים למתים ועליו מגולפות חיות הטוטם, היגואר והעיט המסמלות את תרבות המאיה.

 

הנחש המכונף ואל הגשם      צילום: רונית סבירסקי

 

המוזיאון נחלק ל-23 מרחבים המתפרשים על פני שתי קומות. הקומה הראשונה מוקדשת לתרבויות העתיקות מזמן הגעתם של האמרינדים (האינדיאנים) ליבשת אמריקה. על פי הממצאים הארכיאולוגים עד היום אין עדויות להמצאות אדם קדמון (הומוספיינס) ביבשת אמריקה. המהגרים הראשונים הגיעו מאפריקה דרך אסיה וקמצ'טקה עד לארץ האש. לעומת זאת ישנם ממצאים של בעלי חיים ביניהם ממוטות ענקיות שעצמותיהן הונחו מתחת לרצפת זכוכית במוזיאון. בשנת 2019 נמצאו 8 שלדי ממוטות שגילן מוערך ב-5 מיליוני שנים בין עתיקות טאוטיווקאן. פסלים, ציורי קיר, סטוקו ופרסקו חשובים הועברו מאתרי העתיקות המקוריים למוזיאון ומשלימים את חוויית הביקור בפירמידות.  

 

ציורים בטכניקת סטוקו מהעיר פואבלה     צילום: רונית סבירסקי

 

חדרים נוספים כוללים ממצאים מהתרבויות השונות, אצטקים, זפוטקים, טולטקים והמאיה. סרטון מיוחד משחזר את משחק הכדור המפורסם ביותר של האצטקים ובו נהגו לשחק בכדור גומי שבתוכו אבן צור. השחקנים השתמשו במרפקים ובירכיים בעת המשחק ונאסר עליהם לגעת בו בכף היד או ברגל. על פי המסורת ראשו של המפסיד נכרת בתום המשחק והוקרב לאלים. הקומה השנייה מוקדשת לפולקלור המקסיקני ומציגה את צורת החיים, המגורים, הלבוש, המנהגים וכלי המוזיקה שנהוגים עד היום. כניסה עולה 75 פזו כ-12 שקלים.

 

שיחזור השוק האצטקי כפי שתארו הספרדים     צילום: רונית סבירסקי

 

הבית של פרידה קאלו שהפך למוזיאון

הביקור בביתה של האמנית פרידה קאלו (Frida Kahlo) מתחיל כבר ברובע קויואקאן (Coyoacan) שהפך  לווילג' הבוהמי של מקסיקו סיטי. אתר בילוי נחשק עם בתי קפה ציוריים, מסעדות פיוז'ן אירופאיות-מקסיקניות, חנויות גורמה ושוק מקומי מקסים שאפשר לנשנש בו טורטייה עם אבוקדו טרי וסלסה של עגבניות במחיר של שנקל שיגרום לכם לרצות לחזור לשם וכמה שיותר מהר. בשכונת Colonia del Carmen בלב הרובע נמצא הבית הכחול (Casa Azul) שבו נולדה, גדלה, יצרה וסיימה את חייה האמנית פרידה קאלו.

 

השוק של קויוקאן     צילום: רונית סבירסקי

 

החומה הצבעונית אופיינית לעיצוב שהתפתח באזור. מיד בכניסה, גבוה מעל ראשי המבקרים, תלויים 4 פסלים בטכניקת עיסת נייר מעשה ידיה. מבואה קטנה מובילה לחצר בעלת גינון מעוצב עם עצים גבוהי צמרת, צמחייה עשירה, פרחים, ספסלים רומנטיים, בריכות נוי שבהן שייטו ברווזים כשפרידה קאלו עוד הייתה בחיים. בחדרי הבית מוצגים ציורים, עבודות קרמיקה, פסלים ומיצגים של קאלו.

 

הבית הכחול של פרידה קאלו     צילום: רונית סבירסקי

 

התצוגה אינה גדולה אבל מאפשרת למבקר הצצה לחייה ולחייו של בן זוגה הצייר דייגו ריברה (Diego Rivera). הסלון, חדרי האירוח, המטבח, חדרי השינה והאטלייה המשותף של השניים. חדר השינה של דייגו, כסאות הקש עליהן ישב, השידות והתמונות שקישטו את הקירות ובעיקר מושך את תשומת הלב סרבל הג׳ינס המשופשף ושני הכובעים שנהג לחבוש. המטבח וחדר האוכל גדושים בעבודות קרמיקה מעשה ידיה.

 

חדר השינה של דייגו ריברה    צילום: רונית סבירסקי

 

בין יצירות האמנות המפורסמות שמוצגות במוזיאון נמצא פורטרט של אביה גילרמו (וילהלם) קאלו שהיה צלם מהגר שהגיע למקסיקו מאירופה. יצירות נוספות הן האבטיחים שזכו לכותרת Viva La Vida, הניתוח הקיסרי ו"המרקסיזם יביא מזור לחולה", יצירה שבה היא לבושה בשמלת מחוך הנראית כמו סד עינויים לצד דמותו של קרל מרקס. על הקירות רשומים ציטוטים מדבריה ואחד מהם הוא "מי צריך רגלים כשיש לי כנפיים לעוף".

 

יצירתה של קאלו  Viva La Vida     צילום: רונית סבירסקי

 

בקומה העליונה נמצא חדר העבודה רחב הידיים שחלקו ביניהם. זו לצד זו ניצבות פלטות הציור שלהם כשכיסא הגלגלים של קאלו ממוקם מול כן הציור שלה. שני חדרי שינה פרטיים של פרידה נמצאים בקומה השנייה. אחד משקיף אל הגן, הבריכה וצמרות העצים והוא כולל מיטת עץ עם כיסוי תחרה לבן ומראה שמשקפת את דמותה של קאלו בעודה שוכבת במיטה. על הקיר מולה תלויות תמונות של חמשת המנהיגים הקומוניסטים לנין, מאו צה טונג, קרל מרקס, סטלין וטרוצקי. החדר השני ללא חלון חיצוני ואת מקום המראה תפס ציור של פרפרים. מיצב אמנות בולט במיוחד נמצא בפטיו פתוח במרכז הגן המדמה מעין מקדש פרטי שכולו פרחים בגווני צהוב, כתום ואדום.

 

פלטת הצבעים של האמנית     צילום: רונית סבירסקי

 

קאלו נולדה ב-1907 אבל בחרה להגיד שנולדה ב-1910, השנה שבה פרצה המהפכה המקסיקנית-קומוניסטית שהייתה מושרשת היטב בדעותיה הפוליטיות והחברתיות. היא חלתה בילדותה בפוליו ובגיל 18 נפגעה בתאונה דרכים וסבלה מנכות וכאבים כל חייה. היא נישאה לצייר דייגו ריברה שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנים ונחשב לצייר המפורסם והחשוב בין שניהם. אחד מידידיהם הקרובים היה לאון טרוצקי שמצא מקלט במקסיקו ובינו לבין קאלו התפתח קשר רומנטי עד שנרצח. את ריברה נהגה לכנות כרסתן בשל ממדיו הגדולים ולגלגה על דעותיו הפוליטיות שלא היו מספיק נחרצות לדעתה. היא לא היססה לבגוד בו עם נשים וגברים ונחשבה למרדנית. חייה עם ריברה עברו טלטלות ושתי מערכות נישואין סוערות עד שנפטרה בגיל 47. ממשלת מקסיקו הפכה את ביתה למוזיאון ב-1958 כארבע שנים לאחר מותה. בשנת 2002 הופק בהוליווד סרט ביוגרפי "פרידה" בכיכובה של סלמה הייק וחלקים רבים ממנו צולמו במקסיקו סיטי.

 

 מיצג של פרחים בגינת הבית    צילום: רונית סבירסקי

 

שיט תעלות בין איים צפים

רובע ציורי נוסף שחביב על המקומיים והתיירים הוא "סוצ'ימילקו" (Xochimilco) שפירושו "המקום שבו גדלים הפרחים". המקום חמוד אבל מאוד ממוסחר והנסיעה ממרכז העיר נמשכת למעלה משעה. תוואי הדרך מתחיל בשדרה רחבת ידיים שבמרכזה נתיב הליכה בצל עצים וצמחייה מעוצבת בסימטריה מדויקת של משולשים בירוק ואדום. משם עוברים לאוטוסטרדה מרשימה, גשרי ענק ושישה נתיבי נסיעה שלצדם תערובת של בתים פשוטים וגורדי שחקים. כשעוזבים את העיר המראות משתנים, הכבישים אמנם נוחים אבל פחות מטופחים, מבנים אקלקטיים נמוכים, מכוניות ואוטובוסים ישנים, שכונות דלות ושווקים כפריים.

 

מוכרי זרי הפרחים בסוצ'ימילקו    צילום: רונית סבירסקי

 

אגם סולצ'ימיקו הוא אגם של מים מתוקים ונקיים שהאצטקים העבירו ממנו מים אל העיר. הם חפרו תעלות ששימשו כשוק צף לחקלאים, יצרו איים מלאכותיים בהם שתלו עצים ופרחים ועיצבו גנים צפים. במעגן Las Trajineras עוגנות שפע של סירות עץ בצבעים ססגוניים שלכל אחת מהן שם משלה. ניתן לשכור סירה לפי שעה ולהפליג בשיט איטי בין הגנים וסבך העצים הירוק. סירות קטנות משייטות לאורך התוואי ומציעות שתיה קלה, בירות, טקילה, תירסים קלויים או מבושלים וטורטיות. זמרי מריאצ'י מלווים בנגני גיטרה ומרימבה עולים לפי הזמנה על הסירות ופוצחים בשירים מקסיקנים ידועים תוך שהם מפזזים יחד עם האורחים.

 

סרנדה בהזמנה

מוזיקה וריקודים אפשר למצוא בכל פינה במקסיקו. כיכר גאריבלדי (Plaza Garibaldi) הסמוכה לבית הדואר המרכזי היא אחד המקומות ההזויים שאפשר להקדיש להם קפיצה קלה ולו רק כדי להכיר את התופעה. הזמן הטוב ביותר הוא בלילות של סופי השבוע, כשלהקות שגמרו את הקרירה שלהן ואין להן איפה להופיע מגיעות לכיכר ותמורת 100 פזו לשיר הן מבצעות את הסרנדה המבוקשת. הלהקות שנקראות מריאצ'יס (Mariachis) ומקורן בגוודלחרה, מתייצבות ברחבה כשהן עטויות בגדים מסורתיים, פונצ'וס וסומבררוס, חלקם בשחור ואחרים בלבן. לא תמיד הם יודעים לנגן את השירים שתבקשו ואחרי שלושה שירים העסק ממצה את עצמו. אם אתם בעניין של טקילה וטאקוס תוכלו לשבת באחת המסעדות בכיכר ולשמוע אותם שרים תוך כדי הרמת כוסית.

 

שרים בכיכר       צילום: רונית סבירסקי