דרום הודו בשלל צבעים

 

מבנגלור בירת ההייטק למייסור וארמון המהרג'ה המפואר – שדות ירוקים, נשים צבעוניות וניחוחות של יסמין. דרום הודו הירוקה, הנקייה והבלתי צפויה.

 

פלטה של צבעים וניחוחות     צילום: רונית סבירסקי

 

מסע להודו הוא הזיה שלוקח זמן להתפכח ממנה. צריך לעדכן את המוח בכרטיס סים מקומי כדי להכיל ולהפנים את המראות, הניחוחות ובעיקר הצבעים. עשרה קבין של צבע ירדו לעולם ותשעה מהם לקחה הודו. הכל שם באקסטרים, צבעי הסארי, הפרחים, הנופים, התרבות, האוכל החריף ובעיקר הטקסים הדתיים. חתונה של צעיר עם עץ דקל וטקס התייחדות של צמד אלים חשובים מבהירים שבהודו המציאות עולה על כל פנטזיה.

 

תפס טרמפ עם קוקוסים    צילום: רונית סבירסקי

 

גינות מעוצבות ופקקים עצבניים

שדה התעופה בבנגלור (Bangalore) שבדרום הודו מאותת לבאים שהודו מיישרת קו עם המודרניזציה. העיצוב עדכני ומסועי המזוודות נראים כמו גינה קטנה וססגונית. ביציאה משדה התעופה נפרשות שדרות רחבות ולאורכן צמחים ועצים מסופרים ומעוצבים ומדשאות רחבות ידיים.  ערפיח כבד רובץ על העיר ומבעד לערפילים מתגלה תערובת של אנשים בלבוש אירופאי לצד הודי מסורתי וטורבן שגודשים את הרחובות. מכוניות חדישות נוסעות לצד ישנות שנראות כאילו אילתרו אותן, ובזכות המורשת הבריטית הם נוהגים בצד שמאל של הכביש. עומסי תנועה ונהגים עצבנים שלא מפרגנים במיוחד אחד לשני וגורמים לנסיעה משדה התעופה למרכז העיר להשתרך לאיטה במשך שעה וחצי.

 

29 מדינות בהודו אחת

כשמגיעים אל לב העיר הגינון המוקפד ממשיך ברחובות המרכזיים ונראה שיש להם גננים שעברו גם הכשרה בספרות. הם לא מאפשרים לאף שיח או פרח לגדול פרא וכולם מסופרים למשעי. בנגלור נחשבת לעמק הסיליקון של הודו ומרכז הייטקיסטי עולמי. היא שלישית בגודלה אחרי מומביי ודלהי. החל משנות ה-90 הודו נפתחה למסחר עולמי ובנגלור הפכה לסמל של הודו החדשה. הודו בעלת חמשת אלפים שנים של תרבות, אמונה, היסטוריה ומסורות מתהדרת בשינויים וגאה בהם. מהי הודו? תלוי על מה מסתכלים. יש הודו אחת ויש הרבה הודו. אזורים גאוגרפיים שונים, למעלה מ-100 שפות וזהויות מגוונות אבל כולם מרגישים הודים. מדינה של 3 מיליון קמ״ר, מיליארד מאתיים שמונים מיליון תושבים ו-29 מדינות מחוז ובכל זאת מדינה אחת.

 

עומס יתר    צילום: רונית סבירסקי

 

הבריטים הגיעו להודו ב-1601 כחברה כלכלית. ב-1857 המונופול נלקח מהחברה ועבר לידי האימפריה הבריטית ששלטה בהודו עד קבלת עצמאותה ב-1947. בנגלור היא בירת מדינת קארנאטקה (Karnataka) והשפה המדוברת בה נקראת קנדה. מפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב-2011 הצביע על קצב גדילה עצום של 38 אחוזים באוכלוסייה שמונה כיום למעלה מ-10 מיליון תושבים. זו אינה תוצאה של ילודה אלא של הגירת תושבים שמגיעים לעבוד בה. העשורים הבאים יהיו מאוד מסקרנים לגבי השינויים שיתחוללו בה במפגש בין קדמה למסורת. 78 אחוזים מהאזרחים בבנגלור הם הינדו, 14 מוסלמים, 5 נוצרים ואחרים. רובה ממוקמת על רמה בזלתית ולמעלה ממחצית מתושביה הם חקלאים שמגדלים אורז, קטניות, קפה ובאזורי ההרים מגדלים זחלים לתעשיית המשי. התרבות העתיקה השולטת בה היא דרווידית ובעלת קו ארכיטקטוני האופייני לדרום.

 

סארי וסקיני

הצצה ראשונה ברחובות העיר מגלה שההודים של הדרום ניחנים במראה פיזי שונה מהמרכז, הם כהים יותר וגבוהים יותר. השילוב הדתי תרבותי ניכר ברחובות, נשים מוסלמיות ברעלות לצד הודיות בסארי צבעוני וצעירות בסקיני ג׳ינס. מינרטים של מסגדים נישאים בסמוך למקדשי הינדו. עשרות ריקשות בצבעי ירוק צהוב מנקדות את הכבישים. קקפוניה של צפצופים, כללי נהיגה פרועים והולכי רגל שמתמרנים בתוך הטירוף. למרות זאת הודו הולכת ונעשית נקייה יותר. שלטים של שמירה על ניקיון, לא לעשות צרכים ברחוב, מיכלי הפרדת אשפה ותאורה סולרית מוצבים במקומות ציבוריים. בשלב הזה ההודים לא כל כך יודעים מה עושים עם זה, אבל זו התחלה.

 

טרקטורים לצד שוורים    צילום: רונית סבירסקי

 

 

מותגים ועלה ממסטל

רוכלים עומדים לצדי הדרך בדוכני רחוב ומציעים אוכל ביתי, פירות ושתייה במחירים שהעולם המערבי לא מכיר. התיירים מקבלים 68 רופי על כל דולר אבל לרופי עבור ההודי יש ערך ואפשר לקנות ברופי אחד קופסת גפרורים וב-10 רופי בקבוק מים. הרחוב הראשי של בנגלור נקרא על שם מהאטמה גנדי ושופע חנויות, בתי קפה חנויות משי, קשמיר, פסלים, תכשיטים ומסעדות. מכוניות מסוגים שונים, ריקשות ובחור אחד שהולך עם מקלות ארוכים ובראשם צמר גפן מתוק שנראה כמו מטאטא ומציע לעוברים ושבים. רחוב המותגים של המקומיים הוא "Brigade Rd" ולאורכו חנויות ענק של מותגי אדידס, ליוויס ונייקי. בין ענקי המסחר יש מקום לחנות בפינת הרחוב שמתמחה בפאן. מטעם ממסטל של עלה שנקראת ביטל ג'וס ועליו מורחים משחה אדומה שעולה לראש בתוספת צרור תבלינים. זוהי הגרסה ההודית של הגת התימני והמתכון הסודי טמון בטעם התבלינים שמוסיפים למשחה.

 

ראש טוב מלא בתבלינים    צילום: רונית סבירסקי

 

 

בוקר שגרתי בבנגלור עמוסת הפקקים. כשמתרגלים למושג זמן הודו כבר לא מתרגשים שלוקח שעה וחצי לצאת מהעיר כשפנינו מועדות אל העיר סומנאטפור (Somnathpur). לאורך הדרך שטחי חקלאות מעובדים, הרבה מאוד מבני אבן פשוטים ואשפה שזרוקה בכל פינה. בסמוך לעיירה Mandya, לאחר שלוש שעות של נסיעה, פנינו לדרך כפרית והנוף קבל גוון ירוק עז של שדות האורז. ההודים שכללו את שיטות הגידול, הם מנביטים את האורז בשטח מבוקר ומעבירים אותו למשתלות לגידול ראשוני, עוקרים ושותלים ברווחים המתאימים לכך בשדות ורק אז מציפים אותם. עונות הגידול השונות מאפשרות לראות שדות ירוקים לצד שטחים שנקצרו וערימות של שלפי האורז שנאספו לפירמידות צהובות. 

 

פרחי מים ולוטוס    צילום: רונית סבירסקי

 

מקדש מגולף ופיקוס בן 400

בסומנאטפור עוצרים לביקור במקדש קשאווה (Keshava Temple) של שושלת הויסאלה, ששלטה במאות ה-10 עד 14 לספירה. הם בנו 1500 מקדשים מתוכם נותרו כ-100 ו"קשאווה" הוא המרשים שבניהם. בנייתו נמשכה כ-40 שנה והוא היחיד שנשמר בשלמותו. הבסיס תוכנן בצורת כוכב ומעליו גילופי דמויות אלים וסצינות מתוך המיתולוגיה ההודית. מבנה העל משוכפל עוד ועוד כלפי מעלה, גילופי פילים, סוסים, כרכרות, בני אדם ומסעות מלחמה. למטה עולם בני האדם וככל שעולים מתחילים מקדשונים קטנים ששייכים לעולמות העליונים. הגילוף בוצע באבן רכה מסוג סופסטון (Soap Stone) שמתקשה במהירות אחרי שחוצבים אותה. המקדש מוקף בגנים פורחים ומרחבי דשא ירוקים שההודים נוהגים לבלות ולהצטלם בהם.  

 

מקדש קשאווה    צילום: רונית סבירסקי

 

ממשיכים בנסיעה כשלצדי הדרך פרושים שדות אורז בשלבים שונים של גידול ומטעי קוקוס שופעי פרי כשהירוק שולט בנוף. עוצרים באתר שהפך למוקד עלייה לרגל של מקומיים ותיירים בזכות עץ פיקוס בנגאלי בן 400 שנים שגדל בשטח אדמה פרטי של חקלאי. המיסטיקה סביבו, גרמה לבעל האדמה לפתוח את שטחו לקהל ולאפשר למבקרים לראות אותו מקרוב. התיירים מצטלמים לצד הגזע המסועף לעומתם ההודים שמתייחסים אליו ביראת שמיים ומגיעים לבקר ביום שני שקשור לאל שיווה, מניחים למרגלותיו פרחים ומדליקים אש.  

 

פאר המהרג'ה וטרנסג'נדרים

ממשיכים אל העיר מייסור (Mysore) שבמרכזה ארמון המהרג'ה ממנו שלטה שושלת וודיאר. מייסור הייתה בירת הנסיכות עד המאה ה-18 וברחובותיה המרכזים ניצבים עד היום מבנים ציבוריים בסגנון קולוניאלי וארמונות מפוארים. הבריטים הם אלה שנתנו לשליטי הארמון את התואר מהרג'ה ועד היום מתגוררים בו צאצאי המלכים תחת הנהלת המדינה. המבנה המקורי נשרף ב-1896 ותהליך בנייתו מחדש על ידי הבריטים הסתיים ב-1912. בכניסה לארמון הוצב דגם המבנה המקורי ובצמוד אליו פסל האלה של מייסור. באכסדרה החיצונית מוצגות בתוך ויטרינות זכוכית גדולות מתנות שהמהרג'ה קיבל מהאיטלקים ביניהם פסלים בסגנון ניאו קלאסי משיש. עיצוב אדריכלי מפואר עם תקרות קמורות ומעוטרות. הארכיטקט עצמו היה בריטי ומשקף את התפיסה הבריטית על התרבות ההודית. ציורים גדולים שצוירו על פי צילום בהשראת טקסים דתיים.

 

לחיות כמו מלך   צילום: רונית סבירסקי

 

ניתן לסייר בין חללי הארמון השונים. חדר אחד מוקדש לשליטים ולבני משפחת המלוכה. חדר נוסף לקופסאות מעץ סנדל שבהן הגישו למהרג'ה את הדואר. באולם המרכזי תקרת ויטראז' יפהפייה שאינה משקפת את האור החיצוני. ישנו חדר בעל תקרת עץ תיק שגולפה על ידי אמנים מבורמה עם אלמנטים אירופאים והרבה פרחי לוטוס. חצר מרכזית פתוחה ששמשה לאירועי ספורט ובקומה השנייה מרפסות תצפית לחצר. חלל פתוח בעל עמודי ענק עם תקרה רצופת קשתות שימש כחאן לקבלות הפנים הציבוריות. היכל קבלת פנים פרטי נועד למכובדים ולמקורבי המלך בהשתתפות יועציו ונשותיו שישבו סביב. באולם הותקנה תקרה מצוירת של אלים מהפנתיאון ההודי, אבל האופן שבו הם מצוירים מזכיר את הסגנון האירופאי. אולם נוסף מרשים עוצב עם דלתות שנהב ותקרות מגולפות בעץ ובין האלמנטים סמל מגן דוד ובמרכזו פרח לוטוס.  מדי ערב בשעה 19:40 מדליקים את אורות הארמון לחמש דקות והאפקט מרשים ביותר.

 

 ארמון מהאגדות    צילום: רונית סבירסקי

 

בחצר הארמון פגשנו את ה"היג׳רה",  גברים טרנסג׳נדרים מרשימים בסארי ססגוני שההודים מייחסים להם כוחות לברך או לקלל. הם אינם מקבצים נדבות אלא מבקשים כסף וההודים נענים מיד. ההיג'רה מוזמנים לטקסים משפחתיים כדי לרקוד ולברך את בעלי השמחה ולהעביר אליהם את מזל ה"נאחס". הם אמנם נאלצים לעזוב את ביתם ולגור בקהילות סגורות אבל זוכים ליחס של כבוד כבעלי יכולת כישוף.

 

פרחים, תבלינים ופירות אקזוטיים    צילום: רונית סבירסקי

 

 

שוק של פירות ופרות

אתר חובה נוסף במייסור הוא השוק המפורסם דוואראג'ה (Devaraja) שוק צבעוני ואפוף ניחוחות קטורת. דוכני עלי בננה ענקיים שההודים משתמשים בהם כצלחת להגשת האורז ותבשילי הטאלי. ערימות של אבקות צבעוניות לטקסים, ניחוחות פרחי היסמין והוורדים שכבר לא מריחים כמוהם בעולם המהונדס, ואמני שזירת פרחים מוקפים בים של עלי כותרת צבעוניים. הכל אפוף בריח משכר שמשמח יותר מכל סם אושר. חלקו השני של השוק מוקדש לירקות ולפירות שחלקם אינם מוכרים לעין ולחך המערביים. פרות מטיילות להן בנחת בין הדוכנים, מתכבדות בשאריות של ירקות וזוכות ליחס של כבוד. הקסם של הודו מתגלה במלוא עוצמתו בשווקים הצבעוניים וזוהי פתיחה נהדרת לחוויה שרק הולכת ומתעצמת ככל שנחשפים לתרבות ולהווי החיים.

הפרק הראשון - מבנגלור בירת ההייטק למייסור וארמון המהרג'ה המפואר

הפרק השני - מדינת קרנטקה, ארמונות, שמורת ציפורים ופרויקט הצלת הטיגריס הבנגאלי

הפרק השלישי - פסטיבל פילים שהתיירים עוד לא מכירים וארוחת "אל אסאדיה" מסורתית

הפרק הרביעי - קוצ'ין על המים עם עבר יהודי מפואר

הפרק החמישי - פנינת ההר מונאר ועיר המקדש מדוראי

הפרק השישי - מדינת טמיל נאדו הצבעונית, עיר המקדש הגדולה בעולם וחתונה עם עץ בננה