מוזיאון העיר תל אביב מבית העירייה הישן למוזיאון חדשני – כיכר ביאליק בכותרות

 

כיכר ביאליק הוכרזה רשמית כמרכזם של 5 בתי תרבות ששייכים לימיה הראשונים של תל אביב. הם עברו תהליכים של שימור, שיפוץ ושיחזור במטרה להשאיר מורשת לדורות הבאים. החמישה הם בית ביאליק, בית ראובן, בית ליבלינג, מרכז פליציה בלומנטל ובית העירייה הישן שהפך למוזיאון העיר

 

מוזיאון העיר     צילום: רונית סבירסקי

 

חוקרת תולדות תל אביב, שולמית וידריך שגדלה וחיה בתל אביב מספרת שעל בית ביאליק היה קבוע שלט נצחי "סגור לרגל שיפוצים" ובבית העירייה הישן פעל המוזיאון ההיסטורי של תל אביב. כשהיא נכנסה אל הבניין מצאה בו אוצר של מסמכים, תמונות מהעבר, קטעי זיכרונות ותערוכות. העידן המודרני שינה את פניהם של מוזיאונים וארכיונים והאמצעים הטכנולוגיים מנגישים את ההיסטוריה בדרכים ויזואליות שמעלות את מפלס הסקרנות אצל המבקרים בכל גיל. כך הפך מוזיאון בית העיר במאה ה-21 מארכיון היסטורי למרכז תרבות אינטראקטיבי מרתק שהעיניים אינן שבעות ממנו.

 

גלויות ומכתבים בתיבות דואר נוסטלגיות     צילום: רונית סבירסקי

 

שמו המקורי של המבנה היה בית סקורה והוא נבנה על ידי האדריכל משה צ'רנר כבית מלון. הוא מתהדר בחזית קמורה ושני גרמי מדרגות שעולים אל דלת הכניסה מימין ומשמאל. אריחי קרמיקה תוצרת "בצלאל" קבועים מעל פתחו ועליהם שם בעל הבית ושנת הבנייה בעברית ובאנגלית. בעל הבית, פיליפ סקורה, השכיר את המבנה לעיריית תל אביב ב-23 ביולי 1925 כמשכנה הזמני של העירייה. סמלה של העיר שעוצב על ידי הצייר והאמן נחום גוטמן צוייר על אריחי קרמיקה והוצב מעל המרפסת התלויה. על המרפסת הזו נאמו ראשי הערים מאיר דיזנגוף, דוד בלוך, ישראל רוקח, חיים לבנון ומרדכי נמיר. בשנת 1965 עברה העירייה למיקומה הנוכחי ברחוב אבן גבירול.

 

מצלצלים בפעמון ושומעים סיפור     צילום: רונית סבירסקי

 

מוזיאון העיר בנוי על פני שלושה מפלסים וגג פתוח. המפלס התחתון הוא העשיר ביותר בסיפורים אישיים שמוצגים בדרכים שונות. גרם המדרגות הרחב שחיבר בין המפלס התחתון לקומת הכניסה הפך לטריבונה מעוצבת ומולה הותקן מסך ענק. קבוצת תושבים תל אביב צבעונית ומצחיקה נשאלה שאלות על העיר וכל אחד מהם עונה במשפט על שאלות כמו מה מפריע לך בעיר? מה יש רק בתל אביב? 

 

תצוגת כרזות ישנות בטכנולוגיה מודרנית      צילום: רונית סבירסקי

 

על גבי ארבעה עמודים קובעו פעמוני דלת ישנים עם שמות של תושבי תל אביב שחלקם מפורסמים ואחרים אנונימיים אבל יש להם סיפור מעניין. לוחצים על הפעמון, מקרבים מכשיר האזנה שמקובע לקיר ומקשיבים. דפני ליף מספרת על השבוע שבו העלתה את הפוסט שהציף את המחאה החברתית ב-2011. נתן סלור, בנה של תרצה אתר ונכדו של נתן אלתרמן, מדקלם את השיר שאמו כתבה "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה".

 

הכל על העיר       צילום: רונית סבירסקי

 

אוסף הגלויות והמכתבים קיבל רוח חיים כשהכניסו אותם לתוך תיבות דואר ישנות שרואים בבתים של שנות ה-70-60. 650 סיפורים על תל אביב לאורך שנותיה הפכו לסרטונים וקטעי וידאו ביניהם סיפורו של קפה לב שהצעירים שישבו בו בשנות ה-50 כונו "דור האספרסו". סיפורו של היכל התרבות, קונצרטים והמפורסמים שהגיעו לצפות בהם. שוק הכרמל שהוקם על ידי סוחרים רוסיים שברחו מרוסיה במהפכת אוקטובר 1917.  

 

מסכי מגע שמספרים את הסיפורים     צילום: רונית סבירסקי

 

סיפורים כתובים חולקו לשש קטגוריות: מקומות שהיו ואינם, מלאכה ובטלה, ילדות, טבע עירוני והשתנות עירונית. כאן אפשר לקרוא סיפורים על שק דואר שהוצנח מצפלין גרמני ב-1929 וכמעט פגע בילדה הקטנה ששוטטה בשדה. סיפורו של קיוסק ויטמן שמכר גזוז משמש בצבע כתום. לכל המוכרות היו ידיים כתומות ובעל הקיוסק היה מגלגל את השטרות ומחביא אותם במקל ההליכה שלו. אפשר לעלעל בשיטה דיגיטלית בכרזות ישנות ולקרוא סיפורים כמו זה של ענת גרניט שב-1970 חלמה לראות את המגדל העצום של כל-בו שלום ולעלות בפעם הראשונה בחייה במעלית.

 

מגרות עם כלי מלאכה והקולות שהם משמיעים     צילום: רונית סבירסקי

 

מיצג וידאו ארט מוקרן על מסך ענק ומספר על טבע בעיר. על עיר שנראית בטון ומלט אבל כשמקלפים ממנה את השכבות מגלים שרידים של בוסתנים, פרדסים ובתי באר. נתיבי איילון שהיו פעם נחל ולאורך הירקון הלכו שיירות גמלים. תל אביב תוכננה במקור כעיר גנים ונותרו בה גינות מיוחדות ופארקים מאותה תקופה. חופי הים שהיו מזוהמים ונסגרו לתקופות ארוכות הפכו לחול זהוב וטיילת שוקקת.

 

וידאו ארט של הפגנת המחאה מוקרן על המדרגות     צילום: רונית סבירסקי

 

קומת הכניסה מתמקדת בעבר, הווה ועתיד של העיר. התצוגה החכמה מאפשרת לקרוא את הכותרות הראשיות שמוקרנות על גבי הקירות ומי שסקרן לעוד מידע יכול לגעת בכף יד שמכוונת לנושא מסוים ולקרוא עליו פרטים נוספים. גם כאן אין גודש ועומס של פרטים. הכל נערך בצורה עדכנית וידידותית למבקר. בין הנושאים: נמל יפו, יצוא התפוזים, ביקורו של הרצל בארץ בניסיון להיפגש עם הקיסר וילהלם במסעו במזרח התיכון. יריד המזרח והתערוכות שהוצגו בו, שפת הרחוב וגדוד מגני השפה שהוקם על ידי תלמידי הגימנסיה. הצילום המפורסם של אברהם סוסקין שתיעד את האספה המייסדת של תל אביב ב-1908 הפך לסמל וסביבו אגדות ומיתוסים. קיר שלם הופך את הצילום לחידה בלשית שהמבקרים מנסים לפתור.

 

שלטים עם הכינויים השונים של העיר      צילום: רונית סבירסקי

 

המוזיאון כולל שתי קומות של תערוכת קבע וקומה של תערוכות מתחלפות. התערוכה שתוצג במשך שנת 2024 מוקדשת לבעלי מלאכה ונקראת "מלאכה ובטלה". היכרות עם נשות ואנשי מלאכה דרך עיניהם של אמנים ואמניות עכשוויים. אנשי המלאכה בסדנאות, בבית הקפה השכונתי, בתנועה, במנוחה או בבטלה. איך תל אביב מצליחה להיות המרכז הכלכלי הגדול בארץ ויחד עם זה בתי הקפה שלה עמוסים כל היום וחופי הים מלאים במשתזפים, גולשים ושחיינים.  מיצג וידאו של אולגה סטדניוק מרצד על גרם המדרגות שעולה לקומה השלישית. היא משתמשת בתצלומי אוויר וסאונד מההפגנות שנערכות בעיר והם משתקפים על פני האנשים שעולים במדרגות. וידאו ארט נוסף מראה את תל אביב כעיר שבנויה כולה מאבני לגו.

 

לשכת ראש העיר מאיר דיזנגוף כפי שהייתה      צילום: רונית סבירסקי

 

האולם שבו היה משרדו של ראש העיר מאיר דיזנגוף שומר ושופץ. לפני הכניסה לחדר מוצג האוכף שעליו רכב מדי בוקר כשיצא על סוסתו "מהירה" וחצה את העיר בדרך למשרדו. קיר נוסף מציג את השמות והכינויים ששל העיר לאורך השנים, העיר העברית הראשונה, עיר עולם, עיר ללא הפסקה, עיר מגדלור, עיר התפוזים וכלת הים. אי אפשר בלי להתייחס להפגנות הגדולות והקטנות שמתקיימות בתל אביב. היא מהווה את המקום אליו מגיעים מכל קצות הארץ כדי להפגין, למחות, להתאחד ולחגוג. מרבית המחאות הגדולות מתקיימות בה ומושכות מוחים מכל הקשת החברתית והפוליטית.

 

מרחב העיצוב של דוד וקסלר     צילום: רונית סבירסקי

 

מיצב של האמן דוד וקסלר נקרא עלילות פוחזים בעיר הלבנה. הוא כולל שולחן ארוך שעליו מונחים בגדים. האמן מסביר שבחלל מתבצעת עבודה על קולקציית אופנה שתוצג כחלק מאירועי הפתיחה של המוזיאון ובצד השולחן נמצאת חוברת שבה ההשראות לקולקציה. האמנית מריה מרפלד יצרה מניפן שהוא מיצב גדול של מניפות – פן מבד משי, עצים, פליז, בטון וברזל. דלתות זכוכית נפתחות אל גג הבניין שזכה לריהוט ברזל מודרני קליל, שמשיות לבנות ונוף אורבני של תל אביב מכל צדדיו.

 

קומת הגג שצופה אל העיר      צילום: רונית סבירסקי

 

בית ביאליק

ביתו של המשורר חיים נחמן ביאליק עוצב בהשראת מבנה קבר רחל במטרה לקשר בין המקורות המקראיים לארץ ישראל. דגם של קבר רחל מוצג בחדר האורחים ומדגיש את הקווים המאפיינים של כיפה, צריח וחלונות מקושתים. פנים הבית עוצב בסגנון אירופאי בשילוב אלמנטים מהמזרח, אריחי קרמיקה של בצלאל שיוצרו במיוחד עבור הבית ומתארים את שבטי ישראל. עמודי הבית בעלי כותרת דמוית צמח בשילוב ציור קר שנחשף בתהליך שימור המבנה. מרפסת עץ סגורה עוצבה בהשראת הסגנון העות'מני. הבית הוקם בשנת 1924 על ידי האדריכל יוסף מינור. ההחלטה של ביאליק להקים את ביתו במקום העניקה לכל הרחוב את שמו. הבית משמש כיום כארכיון ומרכז תרבות. הוא שופץ על ידי עיריית תל אביב במהלך שנת 2023 לציון מאה שנים להקמתו. בבית נערכים סיורים מאורגנים, סדנאות בהשראת המשורר, ערבי ספרות ושירה.

 

 בית ביאליק     צילום: רונית סבירסקי

סגנון אירופאי עם אלמנטים מזרחיים     צילום: רונית סבירסקי

 

בית טוני ומקס ליבלינג

בית ליבלינג הוא אחד המבנים הקלאסיים של הסגנון הבין-לאומי, הבאוהאוס. המרפסות הישרות שנמתחות לכל רוחבו של המבנה, הפרגולה המקורה בכניסה. הבית תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי, נבנה בשנת 1936 עבור חברת מקס ליבלינג בע"מ וקיבל את השם בית אידלסון. טוני ליבלינג תרמה את הבית לעיריית תל אביב וביקשה שיקום בו מוזיאון. הבית עבר שיקום ושימור כדי להקים בו מוזיאון מורשת לעיר הלבנה בשיתוף פעולה בין ממשלת גרמניה ועיריית תל אביב. במלאות מאה שנים לבית ספר הבאוהאוס בשנת 2019 נפתח הבית לציבור. המרחב פועל לקידום וחשיפת תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, בדגש על האדריכלות המודרנית. המרכז הוא מוקד לקהילה האורבנית בתל־אביב–יפו, ומטפח דיאלוג ושיתופיות בתחומי המחקר, ההכשרה המקצועית והידע בתחום השימור והאדריכלות ברמה מקומית ובין־לאומית. בבית ליבלינג מוצגות תערוכות רב תחומיות ומתארחים מרצים מישראל ומהעולם. 

 

 בית ליבלינג      צילום: רונית סבירסקי

 

מוזיאון בית ראובן

הבית נבנה ב-1931 כווילה עירונית בעלת שתי קומות בסגנון הבין-לאומי עבור משפחת טפליץ משוויץ. הוא נמכר לשמעון יעבץ שהשכיר את הקומה הראשונה למשרדי הסוכנות היהודית והקומה השנייה הושכרה לזוג אסתר וראובן רובין. בשנת 1954 ראובן רובין קנה את המבנה כולו והוסיף לו קומה שלישית ששימשה אותו כסטודיו לציור. הקומה הראשונה שימשה כחדר אירוח וחדר אוכל והשנייה למגורים. הבית מוקף בגינה ועצים גבוהי צמרת. החצר מרוצפת באריחים מעוטרים באלמנטים גיאומטריים. ראובן רובין התפרסם בשנות ה-20 בסגנון ציור "נאיבי" שעסק בחיי היהודים שהגיעו לארץ ישראל. בשלב מאוחר יותר עבר לסגנון האימפרסיוניסטי ותעד את נופי ארץ ישראל ובמיוחד את תל אביב. בציוריו אפשר לראות את ימי העיר הלבנה, החולות, הים והדמויות הטיפוסיות לאותה תקופה.

 

 בית הצייר ראובן רובין     צילום: רונית סבירסקי

 

לאחר מותו בשנת 1974 הפך הבית למוזיאון בית ראובן ומוגדר בית-אמן. בקומת המרתף פועלת סדנה לילדים ולנוער שנפתחת לחצר אחורית מקורה. בקומת הכניסה ממוקמים הגלריה המרכזית, משרדי הנהלת המוזיאון, עמדת הקבלה ופינת החנות. בקומה השנייה נמצאת גלריה נוספת, חדר עיון עם ספרייה וחדר ישיבה לנוחות המבקרים. בקומה השלישית נמצא הסטודיו המשוחזר של ראובן שבו מוקרן גם סרט תיעודי עליו. התערוכות האורחות במוזיאון מתמקדות באמנות הישראלית לדורותיה, ונותנות ביטוי לשיח הבין-דורי המתקיים בה.

 

אוסף עבודות מתקופות שונות של ראובן רובין     צילום: רונית סבירסקי

 

מרכז למוזיקה וספרייה על שם פליציה בלומנטל

הבית ברחוב ביאליק 26 נבנה בשנת 1931 עבור התעשיין אריה שנקר שעסק בתעשיית הטקסטיל והיה בין האישים המרכזיים בבניית התעשייה העברית בארץ. הוא תרם את המבנה במטרה להפוך אותו למרכז מוזיקה. המבנה נהרס ב-1994 ובמקומו הוקם מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה וחינוך מוזיקלי. מבנה מרשים ובולט בכיכר בצבעו הכתום-תפוזי. התכנון האדריכלי משלב את אופיו של המבנה שנהרס עם סגנון חדש. הוא בעל מרפסת קדמית מרשימה, חלל מדרגות יפהפה ואולם קאמרי במרכזו. המרכז כולל ספרייה, ארכיון, ספרי מחקר, כתבי עת, ספרי תווים, פריטים נדירים, תקליטים, תקליטורים, אוסף כלי נגינה אתניים וכלים מרחבי העולם, שעומדים לרשות מוזיקאים וחוקרי מוזיקה מהארץ ומהעולם. המבנה נקרא על שמה של הפסנתרנית פליציה בלומנטל.

 

מרכז פליציה בלומנטל, מוזיאון העיר וכיכר ביאליק     צילום: רונית סבירסקי

 

כיכר ביאליק

הרחבה שמרכזת סביבה את כל המבנים המרשימים של רחוב ביאליק וניצבת בחזית מוזיאון העיר הייתה מרחב התכנסות של אירועים חשובים משנות ה-20 של המאה הקודמת. ציינו בה ימי הולדת לראשי העיר, יצאו ממנה תהלוכות ועדלאידע, עברו דרכה לוויות של גדולי העיר והיישוב בדרכם אל בית העלמין טרומפלדור הסמוך. הלווייתו של ד"ר מקס נורדאו הייתה הראשונה ב-1926 כשעצמותיו הובאו לקבורה מפריז לארץ ישראל. מסע הלוויה יצא מבית הכנסת הגדול ועברה דרך כיכר ביאליק שבה הוצב ארונו כדי לאפשר לציבור לעבור על פני הארון.

 

הכיכר עברה שינויים במהלך השנים בתחילתה הייתה חצר מגודרת וגינה פורחת. בשנות ה-30 קיבלה את צורת העגולה ובשנות ה-40 הוקמה בריכת המים עם מזרקה מוקפת צמחייה. בשנת 1976 הציבו במרכז הבריכה את יצירת הפסיפס של האמן נחום גוטמן שהועברה לאחר מכן לשדרות רוטשילד 1. בסוף המאה העשרים הכיכר והמזרקה שופצו והוצבה בה בריכה נמוכה עם נופרים ודגי זהב. היא הפכה למקום מפגש רומנטי לזוגות שמגיעים מצוידים בסלסילת פיקניק, בקבוק יין או תרמוס קפה ומעניקים למקום אווירה אירופאית פריזאית.