נובוסיבירסק (Novosibirsk) – שיקגו הסיברית

 

מאת: גילי חסקין

 

מסע ברכבת הטרנס סיבירית אל העיר נוֹבוֹסִיבִּירְסְק שמתהדרת בתחנת רכבת מהמפוארות על תוואי המסע מרכז תרבותי והיסטורי חשוב ואי אפשר בלי הקשר היהודי

 

נוֹבוֹסִיבִּירְסְק (Novosibirsk) היא עיר מרכזית בדרום-מערב סיביר ומרכז מחוז בשם זה. אוכלוסייתה, מונה יותר ממיליון וחצי תושבים היא מכונה לעתים "בירת סיביר" ו"שיקגו הסיבירית", בשל היותה המרכז האדמיניסטרטיבי והכלכלי של המחוז הפדרלי הסיבירי. העיר קמה בלב סיביר, באמצע הדרך בין מוסקבה לוולדיווסטוק, כדי להסב תשומת לב ופיתוח ללב המדינה. בתחילה נקראה העיר "נובו-ניקולייבסק", על שם הצאר ניקולאי השני. בשנת 1925 הונחה התשתית לעיר הקומוניסטית ושונה שמה ל"נובוסיבירסק". היא פותחה על ידי הקומוניסטים על מנת ליצור אזור תעשייה ועיר אקדמית בסביבה נוחה. תחנת הרכבת של העיר היא אחת המפוארות בנתיב הטראנס סיביר והעיר משמשת גם כמרכז תרבותי חשוב,  ובה בית האופרה ובית ספר רב מוניטין למוסיקה ולבלט.

 

נהר האוב    צילום: גילי חסקין

 

 

88 מעלות בין קיץ לחורף

עקב מיקומה, מאופיינת נובוסיבירסק בתנאי אקלים יבשתי קיצוני ביותר. קיץ לוהט של כ־35 מעלות צלזיוס ולעומתו חורף מושלג וקר במיוחד, עם מינוס 35 מעלות צלזיוס בממוצע. ההבדלים הקיצוניים ביותר שנמדדו, בין הטמפרטורה הגבוהה לנמוכה ביותר, היו 88 מעלות צלזיוס. נובוסיבירסק נוסדה בשנת 1893, במקום בו תוכננה לעבור הרכבת הטרנס-סיבירית Trans Siberian Train . ראשיתה בכפר קטן בשם  Krivoshchekovskaya שהוקם ב- 1636 והתפתח בסוף המאה ה- 19 לעיר במפגש של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית עם הנהר הסיבירי הגדול אוב (Ob). עריה של סיביר, התפתחו בעקבות מסילת הברזל. טרם הנחת מסילת הברזל העיר מנתה אלפים ספורים של תושבים וכיום היא העיר השלישית בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה וסנט פטרסבורג).

 

מעבר לנהר, ממזרחו, על גדתו המרוחקת, מבעד לערפיח, מבליח פרבר מתועש, שכולו מעשנות ובלוקי דירות נמוכים שנבנו בזמנו של חרושצ'וב. האוב, זורם בשלווה צפונה, לעבר האוקיינוס הארקטי. השיפוע מתון מאד, הנהר יורד רק ארבעה סנטימטרים לכל קילומטר. הוא מתמלא בדרכו בפסולת תעשייתי ובשמני מכונות רעילים, שמכסים אותו בשכבה שמנונית המונעת ממנו לקפוא בחורף. כאשר נחפרה התשתית לרכבת התחתית של נובוסיבירסק, לא ניתן היה לחפור מתחת לנהר האוֹבּ, עקב רוחבו ועומקו. לכן חוצה הרכבת התחתית את הנהר תוך שימוש בגשר עילי.

 

מסע לא קל ותחנת רכבת מפוארת

תחילת המסע ברכבת שיוצאת מהעיר אומסק (Omsk) לצלילי שקשוק גלגלים חדגוני, עיקש, שיותר ויותר קשה לשאתו. הנסיעה מזרחה, לאורך מסלולה של דרך הדואר הישנה, שנקראה "טראקט" (Sibirsky Trakt) חוצה מרחבים הגדולים. היא הייתה הסנונית הראשונה שבישרה על הגעתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית. בשנות השישים של המאה ה-18 נמתחה הדרך מהרי אורל, שבגבולה של סיביר עם אירופה ועד לאוקיינוס השקט, בואכה יפן. באותם זמנים, המסע המפרך, בכרכרה או מזחלת, היה עלול להתארך עד שנה בדומה לתיאוריו של צ'כוב על הנסיעה בכרכרה מאורכת, בעלת גלגלים גדולים, כשגופו מיטלטל מצד לצד והוא יורק דם. הרכבות הטרנס סיביריות, שמוצעות כיום באיכויות ובמחירים שונים הן חוויה פשוטה יותר אבל עדיין מהוות מסע לא קל.

 

 צילום: גילי חסקין

 

רכבות חולפות מדי מספר דקות, על מסילת המשא העמוסה ביותר בעולם, נושאות עמן פחם ועפרות ברזל. הנסיעה עוברת בערבות המישוריות עם צמחייה של עשבוניים ענקיים. זוהי ארץ חקלאית של חיטה ויערות אינסופיים המכונים "טייגה". מדי פעם נראים עגלה רתומה לסוס, או בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. הבתים הכחולים או הירוקים של המרחבים הרוסיים, עם תריסי העץ המשוחים בצבעים עזים, נראים לא רע מבחוץ, אך קודרים וצפופים מבפנים. מביאים לידי ביטוי את הנדסת האנוש הרוסית. האנשים שחיים שם נראים כמו תקועים בעידן אחר.

 

תצוגת מכוניות מהמאה הקודמת    צילום: גילי חסקין

 

תחנת הרכבת הגדולה ביותר בסיביר מקדמת את פני הבאים. תחנה ענקית שלצדה הסתעפויות של מסילות ברזל, ארבע עשרה במספר, זו לצד זו. רחובותיה של נובוסיבירסק מציגים קילומטרים של בלוקים למגורים וגושי מבנים סטליניסטים, חסרי חן. מבנים מגלומניים, מונחים באופן מגושם וגס למראה. העיר הזאת היא הענק התעשייתי של רוסיה. המרכז של המטלורגיה (תעשיית מתכת) הכבדה וייצור של מיכשור מכני, של כנסי סחר בינלאומי ויזמויות משותפות.

 

הקשר היהודי וקול רוסיה

את צמיחתה והתפתחותה של נובוסיבירסק, ניתן לזקוף לזכות מיקומה האסטרטגי והגלייה של אוכלוסייה אל העיר, במסגרת מדיניות "העברת האוכלוסין" של המשטר הסובייטי, בתחילת שנות ה-40. האוכלוסיות שהוגלו היו "מסומנות" כמתנגדות בפוטנציה למשטר, ובהן גם תושבי עיירות יהודיות מליטא וממדינות בלטיות נוספות. כתוצאה מהעברת האוכלוסין התפתחה בנובוסיבירסק קהילה יהודית גדולה. הקהילה היהודית בנובוסיבירסק מונה 12,000 נפשות והיא פעילה מאוד. מטוס חברת התעופה הסיבירית, שהמריא ב-4 באוקטובר 2001 מישראל, והתרסק בים השחור, היה אמור להגיע לעיר נובוסיבירסק שבסיביר. מרבית הנוסעים שהיו על המטוס היו יהודים, למרביתם היו דרכונים ישראלים והשאר היו יהודים ללא דרכון ישראלי.

 

בפברואר 1990, הוענק לנובוסיבירסק תואר של עיר היסטורית ומרכז המדע והתרבות של סיביר. בשנת 2000 נערך ארגון מחודש והנשיא ולדימיר פוטין, חתם על צו להקמת המחוז הפדרלי הסיבירי, אשר נובוסיבירסק הפכה לבירתו. בתחומי העיר נמצאת תחנת ממסר ושידור הגדולה ברוסיה, ששידרה במשך שנים מתחנת "קול רוסיה" ושידורים אחרים, עם יכולת שידור לתחומי דרום אסיה והמזרח התיכון. כמו כן נמצאת בעיר אוניברסיטת נובוסיבירסק, הנחשבת כאחת האוניברסיטאות הרוסיות הטובות, וסמוכים אליה מכוני מחקר בעלי שם.

 

נהר האוב השביעי באורכו בעולם

האטרקציה המרכזית שמושכת תיירים המבקרים בעיר היא נהר האוב. הוא אחד הנהרות החשובים בסיביר וברוסיה, אורכו 5,410 קילומטרים, מדורג כנהר השביעי באורכו בעולם וארוך ביותר בסיביר המערבית. הוא המערבי בין שלושת הנהרות הסיביריים הגדולים, הזורמים לאוקיינוס הארקטי (האחרים הם ינסי ולנה). עם הגשרים הארוכים החוצים אותו הוא משרה על נובוסיבירסק משהו מניחוחן של ערים אירופיות היושבות על גדות נהרות, אבל איכשהו הניחוח מתפוגג ברגע שמתרחקים מן הגדה. הנהר מתחיל בהרי אלטאי בגבול רוסיה-מונגוליה על ידי חיבור של הנהרות קטון וביה. ליד העיר חנטי-מנסייסק בחבל טיומן שברוסיה, מתחבר האוב עם יובלו המרכזי אירטיש. משם ממשיך ונשפך לים קארה השייך לאוקיינוס הקרח הצפוני ויוצר את "שפת אוב", כך הם מכנים את האסטואר של הנהר כ-800 קילומטרים בערך לפני שנשפך לים, מה שהופך אותו לאסטואר הגדול בעולם. בשנת 1956 בנו סכר על הנהר, שיוצר את אגם אוב, האגם המלאכותי הגדול ביותר בסיביר, לא הרחק מהעיר.

 

האופרה ומוזיאון הרכבות

בין האתרים התיירותיים נמצאים מלון נובוסיבירסק, כולל 888 חדרים, ונראה שהאדריכל השתדל להרחיק ממנו כל סממן חמים או אנושי, מוזיאון הטבע, הכיכר הגדולה, עליה חולש פסלו של לנין. בניין האופרה הענק, גדול יותר מהבולשוי של מוסקבה, מתהדר בכיפה של קשקשי כסף ונחשב לאחד הגדולים והמפוארים בעולם. אחד האתרים המפורסמים הוא כנסיית "העלייה לשמים" שנבנתה מעץ ב -1913 ולאחר המהפכה הפכה לאסם תבואה. ב-1944 הייתה הכנסייה אחד האתרים הראשונים ברוסיה כולה, בהם ניתן היה לקיים טקסים דתיים. המקומיים מצביעים בגאווה על אי תנועה, שחישבו ומצאו שבו נמצא בדיוק המרכז הגיאוגרפי של רוסיה. ביקור בשוק המרכזי של נובוסיבירסק משול לנסיעה בכדור פורח, היישר לאסיה התיכונה. מרבית המוכרים הם ממוצא אוזבקי, קירגיזי או קזחי, שצובעים את האפרוריות במעט אקזוטיקה.

 

השוק המרכזי בנובוסיבירסק    צילום: גילי חסקין

 

מחוץ לעיר נמצא מוזיאון הרכבות הקטור ובו מוצג אוסף של קטרים וקרונות, ששמשו למטרות שונות. היו בהם שתפקדו כבית חולים נייד במהלך המלחמה, היו שהובילו אסירים פוליטיים אל סיביר והיו שנועדו לנוסעי המחלקה הראשונה בראשית המאה ה-20. ההיסטוריה של כיבוש הספר הסיבירי, דרך שינוע האיכרים לאדמות החדשות ועד להתארגנותה של רוסיה במזרחה, בין הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ועד למבצע ברברוסה. כל אלו מומחשים באמצעות הרכבות.

 

מוזיאון הרכבות    צילום: גילי חסקין

 

עיר המדע

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, עלה לשלטון ניקיטה חרושצ'וב ויחד עמו קם לתחייה החזון של עיר המוקדשת למדע. בשנת 1957 יזם המתמטיקאי מיכאיל לברנטייב (Mikhail Lavrentyev), את הקמתו של סניף אקדמיה למדעים של ברית המועצות בנובוסיבירסק. זהו מוסד מדעי רוסי בכיר הממומן על ידי הממשלה. מטרת האקדמיה היא לרכז בתוכה את הטובים שבאישי המדע ברוסיה, כדי לטפח ולקדם פעילות מדעית, לייעץ לממשלה הרוסית בפעולות הנוגעות למחקר ולתכנון מדעי בעלי חשיבות לאומית, לקיים מגע עם גופים מקבילים בעולם ולפעול בייצוג המדע הרוסי במוסדות ובכינוסים בינלאומיים, מתוך תיאום עם גופי הממשל.

 

הרעיון האוטופיסטי הזה היא אמור לפתור את סוגיות המדע התיאורטי ויחד עם זאת, להרחיב את היכולות המדעיות של ברית המועצות ולרתום אותם לשירות הטכנולוגיה והכלכלה, תוך ניצול המשאבים העצומים של סיביר. באמצעותם, כך היה נדמה, תוכל ברית המועצות להתפרץ קדימה ולהותיר מאחור את המערב. לברנטייב (1900, קאזאן - 1980, מוסקבה) נמנה עם המתמטיקאים הסובייטים הבולטים. על תרומתו המדעית והציבורית לברנטייב קיבל פעמיים פרס סטלין, פרס לנין, חמש פעמים עיטור לנין, תואר גיבור העמל הסוציאליסטי ועיטורים נוספים. הוא הכריז: "סיביר תהפוך למרכז המדע. לא רק של ברית המועצות, אלא של העולם כולו".

 

הפרויקט המגלומני הזה היה אמור לקרום עור וגידים במרחק של 32 קילומטרים דרומית לנובוסיבירסק, בעמק של הנהר אוב, שכונה "העמק המוזהב". היוזמה קיבלה תמיכת הממשל הסובייטי ובעקבות כך הוקמו תוך שבע שנים, החל מ-1958, שלושים וחמישה מכוני מחקר, לרבות אוניברסיטת נובוסיבירסק. דבר שהעניק לעיר תנופת פיתוח. ארבעים אלף מדענים, מנהלים ובני משפחותיהם, נהרו לחמש עשרה אקדמיות למחקר, שנפתחו כמעט בבת אחת. סביבם צמחה אקדמגורודוק (Akademgorodok) - עיר עטורת גנים ופארקים ובה בתי ספר, מרכולים, אוניברסיטה, חוף מלאכותי שנבנה לצד מאגר מים ואפילו מסלולי סקי שהוארו בלילה.

 

כאן, במפגש הערבה עם הטייגה, צמחה לה חירות זמנית ומשכרת, הרחק מעינם הפקוחה של מנגנוני המפלגה במוסקבה. אקדמגורודוק הפכה למוח של רוסיה. היא משכה אליה המוני מדענים צעירים, חלקם דִּיסִידֵנְטים, רבים מהם מסיביר גופא. קריית המדע החדשה פתחה תחומי מחקר שהיו אסורים בעבר. הוקמו מכונים לפיזיקה גרעינית, להידרודינמיקה ולכלכלה. בתוך היער קמו אקדמיות שהתמחו בתחומים כמו גיאולוגיה, מיכון ומתמטיקה מופשטת. המכון לתרמופיזיקה התמחה באנרגיה הגעשית שטמונה מתחת למעבה האדמה הקפואה ומכון פיזיולוגי שחקר את התאמתם של בעלי חיים וצמחים לאקלים הסיבירי הקשה.

 

לברנטייב  מייסד המקום ראה לנגד עיניו תקשורת בלתי רשמית בין המוסדות השונים, שתייצר הפרייה הדדית. ואכן, ברוח חזונו, היו כאן פריצות דרך בפיזיקה, בביולוגיה ובמדעי המחשב. הושגה התקדמות בהתאמה האקלימית של משק החי, בעיקר של כבשים. פותחו חומרים ביוכימיים לדרבון גידול החיטה. הרוח האופטימית שנשבה במקום הבטיחה למספר שנים שעיר המדע הזאת, גם אם נראתה בדיונית, תמלא את הבטחתה. אבל אז, עם נפילתו של חרושצ'וב, החל פיקוח אידיאולוגי הדוק. המדע נכבל אל התעשייה ואולץ להראות תשואות כלכליות ישירות. הלהט דעך, הזוהר עומם. אולם, יתכן והריאקציה וההגבלות החמורות הגיעו מאוחר מדי. אנשים שעבדו באקדמגורוק הם אלו שיצרו את גרעין החשיבה, שהצמיח את הפרסטרויקה.

 

אולם, למרבה האירוניה, דווקא למהפכה של גורבצ'וב היו תוצאות כאוטיות לגבי אקדמגורוק. הברזים שנסגרו, התקציבים שחדלו מלהגיע, החריבו את הכוח המניע של המכונים של המקום.  לא הגיע כסף לציוד חדש. מה שהגיע הספיק בקושי לתשלום משכורות. הפרופסורים של העיר האוטופיסטית חשו שהמדינה התנתקה מהמדע, כפי שהתנתקה בעבר מהכנסייה. מדענים רבים פנו לעסקים, שם הם יכולים להרוויח פי כמה. המבריקים שבהם נסעו לגרמניה ולארצות הברית. ב-2009 האוניברסיטה קיבלה מהמדינה מעמד של אוניברסיטת מחקר לאומית, דבר שמאדיר את שמה ומעמדה בעיני הממשל שעשוי להגדיל את תקציבהּ.

 

גילי חסקין, מדריך טיולים בארץ ובעולם לאתר

 

|
|
|
|