פנינת ההר מונאר ועיר המקדש מדוראי

 

מעיירת הנופש הפסטורלית מונאר אל העיר הקדושה מדוראי, מבנים ארכיטקטוניים מופלאים ושלל טקסים הזויים –  הפרק החמישי במסע לדרום הודו

 

שדות התה של מונאר    צילום: רונית סבירסקי

 

אחרי שפעת הכחול של קוצ'ין נכנסו אל הלב הירוק של דרום הודו ברכס הרי גהט המערביים (Ghats). זהו אזור שמתאים לגידולי צמחי תבלין ומרפא ואנחנו עוצרים במרכז איורוודי כדי להבין איך מכינים תרופות טבעיות שמשמשות ברפואה ההודית. בסיור המודרך עוברים בין עצי קפה, פלפל, ג'ק פרוט, אגוז מוסקט והל ירוק. מקבלים הסברים על עלים שמפיקים מהם שמן למחלות עור, לחץ דם גבוה, ופולי קקאו שמכינים מהם חמאת שיאה. תרמילי הקקאו צומחים מתוך גזע העץ ומתחילים כפריחה עדינה שנראית כמו פנינים לבנות. שומעים על הגידול המורכב של הווניל שחוסר בחרק המפרה מאלץ אותם לבצע את התהליך באופן ידני. מריחים וטועמים את העלה שממנו מכינים את הרב-תבלין "גראם מסאלה". קבלנו טיפים לקלות כמה שפחות את הקפה כדי להוריד את רמת הקפאין ולבשל בשר עם ג'ינג'ר וכורכום כדי לנטרל רעלים וחומרים מזיקים.

 

קקאו על העץ    צילום: רונית סבירסקי

 

שטיחי הקטיפה הירוקים

עם תובנות בריאות חדשות המשכנו לטפס במעלה הרי גהט אל אוקיאנוס התה של דרום הודו. שיחי התה יוצרים מראה של גבעות עגלגלות רכות, עם ברק של שטיח משי ירוק עז שמנצנץ בשמש. אפשר לטייל שעות בשבילים הצרים בין המטעים והעיניים לא שבעות מהמרבדים העצומים. מגבעה לגבעה, מרכס לרכס נפרשים עוד ועוד מטעים כשראשי הקוטפות מציצים בין השיחים. הן גוזמות את העלים במזמרה שקוצצת את ניצני העלים הישר אל קופסא מאולתרת וממנה לשק ענק שהן נושאות על ראשן עד לתנורי הייבוש.

 

 התה קופץ בראש    צילום: רונית סבירסקי

 

עיירת ה"היל סטיישן" מונאר (Munnar) מהווה אתר נופש שמושך בעיקר הודים. העיירה ממוקמת על פסגה בגובה 1542 מטרים ושמשה את הבריטים בעבר כמקום מרגוע ומפלט מהחום. זהו אזור הררי, מוקף ביער טרופי, מפלי מים, אגמים וצוקים ציוריים. המקומיים באים לבתי המלון והגסט האוז שרבים מהם ממוקמים במרכז העיירה. קונים תבלינים, תה, שוקולד, ירקות ופירות בשוק הססגוני. התנועה הסואנת, צפצופי כלי הרכב והמולת האנשים משדרת אנרגיות נוסח הודו, יותר מכל המקומות האחרים שבקרנו בהם. השוק קטן ויש בו שילוב מרתק של בלאגן מאורגן. נראה כמו מיצג של תפאורה מקורית שכל מוכר נתן לדוכן שלו את העיצוב האישי בהתאם לירקות שאותם הוא מוכר.

 

 צילום וידאו: רונית סבירסקי

 

מלון Fragrant Nature Munnar ממוקם בלב שדות התה. הוא אינו חדיש ומודרני אבל עם המון אופי ומחזיק בקלף הלוקיישן, לוקשיין, לוקשיין. ריהוט מחומרים וצבעים טבעיים. ארוחת ערב עם מנות מהמטבח הקרלי. ארוחת בוקר יחסית מצומצמת אבל הפתיעו עם מיץ מלפפונים ונענע נפלא, אומלטים טובים וקפוצ'ינו הכי אירופאי שקבלנו בטיול. המלונות היקרים נמצאים על הפסגות וגולשים על המורדות בצורת מבנים מדורגים. הנוף שנשקף מהם הוא שמימי. הבוקר מגיע בגוונים של ירוק מהולים בזריחה וציוץ ציפורים ואם תראו עדר פילים צועד לרחצת הבוקר בין השדות אל תתפלאו כי הם היו כאן לפני הבריטים ואין להם תוכניות ללכת למקום אחר.

לישון בלב מטעי התה    צילום: רונית סבירסקי

 

קולוניית קוטפי התה

נפרדים מהמלון במונאר וחולפים על פני מטעי התה שמקבלים גוון עז יותר אחרי הלילות הקפואים. גשמי המונסון הכבדים והשיטפון שהתרחש באזור ב- 2018 הותירו הרס גדול וסחף גם את תשתית הדרכים. הכביש ניזוק קשות והנסיעה בדרכים קופצנית ואיטית מאוד. הדרך צרה ופתלתלה ומצריכה נהיגה מיומנת כשלכל אורך הכביש פורשים טרקטורים, משאיות ופועלים יחפים במכנסיים קצרים וכפיות, שעוסקים בתיקונים. ענני אבק מלווים את הנסיעה ומערפלים את הירוק העז של היערות והשדות.

 

 מגורי הקוטפים והקוטפות    צילום: רונית סבירסקי

 

ממרומי הגבעה משקיפים אל בתי הקולוניה הצבעוניים של קוטפי התה. מרבית הפועלים והקוטפות מגיעים לאזור מטאמיל נאדו שידועים כעובדים מיומנים בענף. חולפים על פני מאגר מים שנוצר מסכר מקומי ונכנסים למושבה של קוטפי התה. הטאמילים מביאים איתם את השפה, התרבות, המנהגים והארכיטקטורה. בכניסה לכפר ניצב מקדש קטן בדגם הצבעוני האופייני לאזור טאמיל נאדו.  בשעות הבוקר המושבה כמעט נטושה מיושביה ורק קומץ של נשים נותרו מאחור לטפל בילדים ולבשל. הבתים פשוטים וצפופים, הכביסה תלויה בחוץ על חבלים, המטבחים קטנטנים עם ציוד בסיסי אבל הגגות מנוקדים לכל אורכם בצלחות לוויין קטנות.

 

צלחת לווין לכל קוטף    צילום: רונית סבירסקי

 

ככל שמתקדמים לעבר טאמיל נאדו (Tamil Nadu) רכסי ההרים הופכים צחיחים וחומים כתוצאה ממיעוט הגשמים באזור. כביש סרפנטינות מודרני ונוח מתפתל למרגלות הרי הגהט ומסתיים במישור של מחוז טני. טאמיל נאדו (ארצם של הטאמילים) היא המדינה ה-11 בגודלה מבחינת שטח עם 66 מיליון תושבים ובירתה היא צ׳נאי (Chennai) שנקראה על ידי הבריטים מדרס. 44% מהתושבים חיים בערים והיתר מתפרנסים מחקלאות, גידולי אורז, חיטה, תירס, קוקוס, בננות, קנה סוכר ומנגו. העוני ורמת החיים הירודה ניכרים בבתים ובביוב שזורם בתעלות פתוחות אבל החקלאות הענפה מאפשרת לתושבים להנות מתזונה בריאה. ישנם מעט מאוד קבצנים ברחובות כתוצאה מכך שהטאמילים נמנעים מנתינת נדבות.

 

נופי הדרך בין מונאר למדוראי    צילום: רונית סבירסקי

 

הטאמילים מדברים מהר וידועים בחוש הומור מצוין.  הם בעלי מראה מרשים ומוסר עבודה גבוה שמושך יזמים מכל העולם להקים בטאמיל נאדו מפעלי תעשייה. מפעלים ובתי חרושת קטנים פזורים לאורך הדרך ואנחנו עוצרים בבית חרושת ללבנים אדומות. תהליך עבודה ידני של יצירת תערובת בוץ וקש, יציקה לתבניות, יבוש בשמש ואחר כך שריפה בתנור ענק שנראה כמו אולם גדול עשוי לבנים. הלבנים מקבלות את גוון הטרקוטה האדום לאחר השריפה. מרבית העיירות בהודו בנויות מלבנים מהסוג הזה. מקדשי הטאמילים בנויים מבפנים מלבנים ומבחוץ סטוקו, טיח מכויר.

 

 

14 מגדלי שער עצומים

טאמיל נאדו היא לב התרבות הדרווידית של הדרום וישנן עדויות לכך שהייתה חלק מאימפריות העולם הקדום כבר במאה ה-3 לפנה"ס. תושביה שומרים על השפה והתרבות הטאמילית ויצרו החל מהמאה ה-10 לספירה ערי מקדש. אחת מהן היא העיר מדוראי  (Madurai) שהתפתחה סביב מקדש האלה מינאקשי (Meenakshi). רק כשמגיעים אליה ניתן לקלוט את משמעות המושג עיר מקדש. 14 מגדלי שער שנקראים גופוראם (Gopuram) משמשים ככניסות למקדש מכל עבר. כל אחד מהשערים האלה הוא עבודת אמנות ומלאכת מחשבת של יצירת דמויות, פרחים, בעלי חיים מפוסלים בשלל צבעים בהשראת המיתולוגיה ההודית.

 

מגדלי השער בעיר המקדש מדוראי     צילום: רונית סבירסקי

 

המקדש המקורי הוקם במאה ה-6 לספירה אבל רובו שוקם ונבנה מחדש במאות ה-16, 17.  מגדלי השערים נישאים לגבהים שבין 50-40 מטרים והגבוה ביותר מגיע לגובה 51.9 מטרים. באחד השערים מצוי שוק של בדי משי ועשרות חייטים יושבים במעברים הפתוחים ותופרים במכונות תפירה מהמאה הקודמת. ההודים כבר למדו את השיטה להציע תצפית על השערים והמגדלים מגגות החנויות הסמוכות למקדש וכך למשוך את התיירים אליהם. כיוון שמדוראי היא מקום מומלץ לקניות השילוב עשוי להניב עסקה טובה.

 

טקס התייחדות בשעה קבועה

אלפי עולי רגל ומאמינים פוקדים את המקדש מדי יום ומשתתפים בטקסים שחלקם נראים הזויים במושגים מערביים. האלה מינאקשי היא אחת היישויות של האלה פארווטי אשתו של האל שיווה. המיתולוגיה ההודית מספרת על הנסיכה מינאקשי שנולדה עם שלוש שדיים. אחד מחכמי הארמון הרגיע את המלך שהשד המיותר ייפול ביום שהיא תפגוש את בחיר לבה. מינאקשי החליטה לצאת למסע רגלי וכשהגיעה לפסגת הר ברכס ההימלאיה פגשה את האל שיווה והשד השלישי אכן נשר. דמויותיהם של מינאקשי ושיווה מככבות על שערי וקירות המקדש בכל פינה  ושני היכלות שמוקדשים לכל אחד מהם פתוחים רק למאמיני ההינדו.

 

שערי המגדל עם אלפי פריטים מפוסלים    צילום: רונית סבירסקי

 

הטקס הביזארי ביותר במקדש מתרחש מדי ערב בשעה 19:30 בדיוק. דמותו של האל שיווה נלקחת באפריון על ידי ברהמינים אל היכלה של מינקאשי לטקס ההתייחדות שלהם ולמחרת בבוקר הם משיבים אותו למקומו. האפריון מובל במהירות תוך שהוא מקיף מספר פעמים את היכל האלה מינאקשי והקהל מוצא את עצמו נסחף בזרם האנשים תוך ריצה בלתי נשלטת. בסיום ההקפות מתקיים טקס שבו מוגשות מנחות של פרחים ופירות, מעלים קטורות, שרים, מנגנים, מתופפים וממלמלים תפילות. בשיא הטקס מופיע ברהמין עם מגש ועליו כדור שוקולד בעטיפת זהב שנראה כמו פררו רושה, קולף בזהירות את הנייר ומפזר פרורי שוקולד לתוך הקטורת שעוטפת את האל. בסיום הטקס מכניסים את האפריון למתחם המקודש ומשאירים את היתר לדמיונם של הצופים.

 

 דוכנים וחייטים בשער העיר     צילום: רונית סבירסקי

 

המקדש מתפרש על פני שטח עצום, מעין עיר בתוך עיר עם אולמות, מסדרונות, מרחבים מקורים, חצרות פתוחות, בריכת לוטוס הזהב, שוק לילי, דוכני מזכרות ופיל מקודש שמעניק ברכה כשהוא מעביר את חדקו מעל ראשו של עולה הרגל תמורת תרומה קטנה. המתפללים עוצרים ליד פסלים ואלמנטים קדושים שפזורים בכל פינה, מדליקים נרות, מתפללים, מעבירים את כפות הידיים דרך האש ומלטפים את פניהם וראשם.  פינת פולחן מיוחדת ידועה כסגולה לנשים שמתקשות ללדת. עולי הרגל עוטים את הלבוש המסורתי, הנשים בשמלות ססגוניות ופרחי יסמין בשיערן וכולם שקועים בטקסים, במנטרות ובמדיטציה.

 

שקים עם פרחים ריחניים    צילום: רונית סבירסקי

 

ניחוחות הלוטוס והיסמין

הבוקר האחרון במדוראי משאיר אחריו שובל של ריחות וצבעים שכובש את החושים עוד ימים רבים אחרי שנפרדים מהמקום. שוק הפרחים הסיטונאי אינו גדול אבל כמויות הפרחים שזורמות אליו החל מעלות השחר הן אדירות. כל אחד מהדוכנים בשוק מוכר כ-200 קילוגרם פרחים ביום. הם מקבלים את הסחורה מאזורי גידול שונים בדרום הודו. הכל תוסס ותזזיתי, פורקים שקים, מנהלים בורסת מחירים, מתמקחים, שוזרים פרחים יוצרים מחרוזות מרהיבות שמשמשות למנחות ולקישוט שיער הנשים. היסמין הוא מלך השוק והוא נמכר בכל שלבי הפריחה מניצנים סגורים עד לפרחים המלבלבים. שקי ענק מכילים ורדים, כרזנטמות. ליליות, טגטות והפרח המקודש ביותר בדת ההינדו הלוטוס. הלוטוס בעל 108 עלי כותרת פורח בזריחה ונחשב למאהב של השמש. הוא מתרומם מהבוץ ומהמים ומסמל פוריות וצניעות. החבצלות (הליליות) פורחות בערב והן המאהבות של הירח. מאמיני ההידו מגישים במנחת הבוקר את הלוטוס ובערב ליליות.

הפרק הראשון - מבנגלור בירת ההייטק למייסור וארמון המהרג'ה המפואר

הפרק השני - מדינת קרנטקה, ארמונות, שמורת ציפורים ופרויקט הצלת הטיגריס הבנגאלי

הפרק השלישי - פסטיבל פילים שהתיירים עוד לא מכירים וארוחת "אל אסאדיה" מסורתית

הפרק הרביעי - קוצ'ין על המים עם עבר יהודי מפואר

הפרק החמישי - פנינת ההר מונאר ועיר המקדש מדוראי

הפרק השישי - מדינת טמיל נאדו הצבעונית, עיר המקדש הגדולה בעולם וחתונה עם עץ בננה