עץ הערמונים של אנה פרנק עשה עלייה

מאת: רונית סבירסקי

 

זהו סיפור על עצים ואנשים, שהחל בגדיעת גזעו של העם היהודי, המשיך במותו של עץ והסתיים בצמיחה מחדש. סיפור סימבולי שמתחיל בתקופת השואה בהולנד ומסתיים על אדמת ארץ ישראל 67 שנים מאוחר יותר, במקום שמסמל מאבק, תקומה ותקווה לעתיד בטוח יותר. במרכז הסיפור עומדים דמותה של הילדה אנה פרנק שנספתה בשואה ועץ הערמונים שגדל בחצר ביתה באמסטרדם.

 

 עץ הערמונים של אנה פרנק ברמות נפתלי (צילום: רונית סבירסקי)

 

שאבה כוח מהעלים והציפורים

ביומן ששרד, אנה פרנק מתארת: "כמעט בכל בוקר אני מטפסת אל עליית הגג כדי לשאוף אוויר, מהמקום שבו אני אוהבת לעמוד אני מצליחה לראות את השמים הכחולים ולהביט בעץ הערמונים העירום, שעל ענפיו בוהקות טיפות גשם, הנראות כניצוצות כסף ובציפורים הדואות ברוח. כל עוד זה קיים ואני יכולה לראות את השמש הזורחת ואת השמים נטולי העננים, אני לא יכולה להיות עצובה".

 

היא הספיקה לראות אותו מלבלב ומתכסה בפריחה יפה ושאבה ממנו הרבה מאוד כוחות כדי להמשיך להתמודד עם הפחד והמצוקה, עד שנתפסה עם כל משפחתה על ידי הנאצים ונשלחה לתאי המוות. היא הומתה במחנה ההשמדה ברגן בלזן בשנת 1945 במלאות לה 15 שנים. עץ הערמונים המפורסם שעמד בחצר הבית באמסטרדם המשיך להשיר את עליו מדי חורף וללבלב ולפרוח מדי קיץ. דירת המסתור הפכה למוזיאון ועץ הערמונים שגילו הוערך ב-150 שנים הפך לחלק מהזיכרון והמורשת של הילדה שהייתה ואיננה עוד.

 

דיון להצלת העץ בבית משפט

בשנת 2009 תקפה פטרייה קטלנית את גזעו ושורשיו של העץ והוא החל לגסוס. כל ניסיונות השיקום לא עזרו. ההחלטה של ממשלת הולנד לגדוע את העץ לוותה במחאות ובפנייה לבית המשפט שפסק שאסור לכרות את העץ. ממשלת הולנד, אגודת בית אנה פרנק ועירית אמסטרדם השקיעו סכומי כסף גדולים בשיקום העץ ושימורו ויחד עם זאת נערכו ליצירת ייחורים (קטע של ענף עם תכונות העץ המסוגל להתפתח לצמח חדש) מהעץ במקרה של קריסה. למרות כל המאמצים והביקורת הנוקבת בהולנד על ההשקעה הכספית הגדולה בעץ הוא לא הצליח לשרוד ובאחת מסופות הקיץ העזות הוא קרס. עד לאותה עת לא ניתן היה לקבל ייחורים מעץ הערמונים למרות פניות של גורמים יהודיים מהארץ והעולם.

 

 תצפית נוף של קק"ל לעבר אנדרטת בלחסן ונופי עמק החולה (צילום: רונית סבירסקי)

 

 

התלמידים השיגו את העץ באינטרנט

נתי ייני, מורה להיסטוריה בתיכון "אוהל שם" ברמת גן שמע שגורלו של העץ נחרץ והחליט לפעול. במהלך שיעור שבו הקרין סרט על קורותיה של אנה פרנק הוא סיפר לתלמידיו על העץ שהיה עבורה נחמה בשנים הקשות שעברו עליה. הידיעה שהעץ יכחד דרבנה את הילדים ואת המורה ליצור קשר עם השלטונות בהולנד מתוך רצון להביא לארץ ייחורים שנושאים את התכונות הגנטיות של העץ המפורסם. התלמידים יצרו קשר באמצעות האינטרנט עם חברי העמותה להנצחת זכרה של אנה פרנק והצליחו לרגש את חבריה. זמן קצר לאחר מכן הגיעו לארץ בטיסה שני ייחורים של עץ הערמונים.

 

הייחורים הפכו לעצים

הייחורים, הם ענפים מהעץ המקורי שהובאו לארץ על מנת להשריש אותם ולהפוך אותם לשתילים שמהם יצמח עץ חדש. בדומה לכל שתיל או צמח שמגיעים לישראל מארץ זרה, הם הוכנסו לתחנת איקלום סגורה. המטרה הייתה לטפל בהם כדי שיוכלו להמשיך ולהתפתח ולבדוק שהם אינם נושאים איתם מחלות ומזיקים שעלולים לפגוע בצמחים אחרים. הם שהו במשך שנתיים בתחנת האיקלום של משרד החקלאות בבית דגן. הייחורים התחזקו וצמחו עד לגובה של 90 סנטימטרים כשהם נתונים בתנאים המדמים את תנאי האקלים באירופה. עץ הערמונים גדל במדינות קרות במזג אוויר מושלג וקפוא והוא זקוק למנות קור נמוכות בחורף על מנת להצמיח עלים ולפרוח באביב.

 

קצין וג'נטלמן

השלב הבא היה למצוא מקום מתאים על מנת שיוכלו להמשיך ולצמוח בטבע בתנאי אקלים דומים. הסיפור על הייחורים והחיפוש אחר מקום הולם הגיעו לאוזנו של תא"ל (במיל') גל הירש. בכנס מנהיגות שהתקיים במכללת תל חי לזכרו של רס"ן איתן בלחסן ז"ל, מפקד סיירת צנחנים שנהרג בעת פעולה מבצעית בלבנון ב-1999, הירש סיפר את סיפורו של העץ. זה היה המקום בו נבט הרעיון לשתול את אחד הייחורים בסמוך לאנדרטה של רס"ן איתן בלחסן ז"ל הניצבת על רכס רמות נפתלי. פרופסור יונה חן, נשיא מכללת תל חי, יצר קשר עם אבירם צוק, מנהל אזור גליל עליון/גולן בקרן קימת לישראל, על מנת לבחון אם תנאי הקרקע והאקלים יתאימו לקליטת העץ.

 

 אנדרטת איתן בלחסן ז"ל ברמות נפתלי (צילום: רונית סבירסקי)

 

כל כך הרבה סמליות עומדת מאחורי בחירת המקום וסגירת המעגל בין שואה לתקומה, בין מאבק לניצחון ובין גולה למולדת. אתר ההנצחה המרשים של רס"ן איתן בלחסן ז"ל צופה אל נופי עמק החולה. הוא הוקם על ידי קק"ל ומועצה אזורית מבואות חרמון, עוצב על ידי האדריכלית רחל בן-דוד ומשמש גם כמצפור אל הרי הלבנון. בימים של ראות טובה ניתן לראות ממנו את הגבעה שעליה נפל בלחסן. במרכז אתר ההנצחה ניצב מגדל בטון עם גרם מדרגות בגובה ארבעה מטרים ולצדו עץ זית שמואר בלילה בפנסים.

 

על גבי מעקה התצפית מוטבעים לוחות עם הסברים וציוני מקום שמתארים את אתרי העמק ורמת הגולן. רצפה מיוחדת מתעדת את מורשת הקרב של סיירת הצנחנים, וקווים לדמותו של בלחסן. הוא נהרג בסמוך ליום הולדתו ה-30 ועל מצבת שיש שהציבה משפחתו במקום נחקקה שורה מתוך שירו של יהודה עמיחי "פרקי ממני את שריון גופייתי המצהיבה, נלחמתי בכל האבירים, עד החשמל כבה. והיא תהילתי".

 

הערמון ניטע ליד האנדרטה

בפברואר 2012  נערך כנס המנהיגות השנתי במכללת תל חי ואליו הגיעו תלמידי תיכון "אוהל שם", שהספיקו בינתיים לסיים את לימודיהם וחלקם כבר הפכו לחיילים. במסגרת הכנס נערך טקס נטיעת עץ הערמונים במרכז רחבה נופית שהוקמה על ידי קק"ל. העץ מוקף בגדר ולצדו שלט ארעי "ערמון אנה פרנק". הוא עדיין עול ימים ובראשו ציצית של עלים צעירים אבל שורשיו כבר נטועים באדמת ארץ ישראל.

 

האנדרטה לזכר אנה פרנק ביער הקדושים (צילום: יוסי זמיר, קק"ל)

 

הייחור השני שהגיע לישראל נשתל ב-26 במרס 2012 באתר "יד לילד", מול בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם בירושלים. ייחורים נוספים שנותרו מן העץ המקורי נמסרו לבתי ספר ברחבי העולם שנקראים על שם אנה פרנק. בארצות הברית נבחרו 11 אתרים שבהם יינטעו שתילים נוספים ביניהם בבית הלבן ובאתר הזיכרון של "גראונד זירו" שהוקם לזכר אסון התאומים בניו יורק.

 

יד לזכר אנה פרנק

בעקבות קריסת העץ, התקיים קמפיין התרמה בקרב יהודי הולנד להקמת אנדרטה לזכר אנה פרנק בישראל. ביום השואה אשתקד נחנכה ביער הקדושים בסמוך למערת בני ברית אנדרטת "יד אנה פרנק". מרחבת החניה יוצאים מערבה שני שבילים קצרים. לצד אחד השבילים מוצבים שלטים ובהם ציטוטים מיומנה. אחד מהם מתייחס לעץ הערמונים: "קיטי היקרה, [...] עץ הערמונים שלנו במלוא פריחתו. הוא מכוסה עלים והוא אף יפה יותר מאשר בשנה שעברה" (יומנה של נערה, 13 במאי 1944).

 

האנדרטה עוצבה על ידי הפסל ההולנדי פיט כהן. בדומה לאנה פרנק הוא הסתתר מהגרמנים בבית קטן בדרום הולנד. עבודתו מנסה להמחיש את מה שהתחולל בעולמה של הילדה הצעירה בדירה המסתור שלה. הוא יצר ממוטות פלדה חלודים חלל שנראה כמו חדר קטן. בפינת החדר ניצב שרפרף בודד, גבוה במקצת שממנו ניתן לצפות בצורתו של עץ ערמונים בעל עלים מחומשים. שלט נוסף שהוצב באתר מצטט את דבריו של פרימו לוי, סופר וכימאי יהודי איטלקי ניצול שואה: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מרבים אחרים שסבלו כמוה, אך דמותם נותרה בצל. אולי עדיף כך; לו היינו מסוגלים לקלוט את הסבל של כל האנשים הללו, לא היינו יכולים לחיות".