מימוש צוואתה של טוני ליבלינג, מרכז העיר הלבנה 

 

טיול בעקבות הספר השכנים של ביאליק - אידלסון 29 בית טוני ומקס ליבלינג, מימוש צוואתה של טוני ליבלינג, מרכז העיר הלבנה 

 

בית ליבלינג נבנה בסגנון הבינלאומי.  במבנה  זה בולטים מאפיינים מובהקים של הסגנון הבינלאומי כגון מרפסות הסרט האופקיות והפרגולה המקורה שבכניסה. המרפסת הארוכה שקועה בתוך נפח המבנה, ומהווה תחליף ל"חלונות הפס" האופקיים המאפיינים את סגנון האדריכלות הבינלאומי. הבית ברחוב אידלסון 29 נבנה מחומרים באיכות גבוהה כיאה לבית אמידים.  בחדר המדרגות המהודר הוצבה בריכת נוי. הבית תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי בראשית שנות השלושים ונבנה בשנת 1936 על ידי חברת מקס ליבלינג בע"מ. בית אידלסון נחשב כציון דרך באדריכלות "העיר הלבנה" ובתולדותיו של האדריכל המתכנן דב כרמי.

  

טוני ליבלינג, בעלת הבית, תרמה את ביתה לעיריית תל אביב ובצוואתה ביקשה להקים בו מוזיאון . הבית עבר תהליכי שיקום לשם הקמת מוזיאון מורשת העיר הלבנה. מיזם זה נעשה במימונה של German federal Ministry of Building, מיסודה של ממשלת גרמניה ובשיתוף עם עיריית תל אביב.  עם ציון יובל שנים ליחסי הגומלין בין גרמניה לישראל נערכו בבית ליבלינג תערוכות שונות. מיזם השימור ופתיחת הבית לקהל בשנת 2019 נעשה במסגרת  חגיגות המאה לבית ספר הבאוהאוס. 

 

מטרת המוזיאון שבבית ליבלינג היא לשמר באופן פעיל את מורשת הבנייה של הסגנון הבינלאומי.  הבית כולל תערוכת מבוא בנושא העיר הלבנה,  תערוכות מתחלפות בנושאים אורבניים שונים, מרכז מידע ומרכז חינוך אורבני לילדים. 

מרכז העיר הלבנה שבבית ליבלינג מנוהל בידי שירה בנימיני, מתכננת ערים העוסקת בתכנון ושימור עירוני בתל-אביב — יפו. מנהלת התוכן היא אדריכלית השימור שרון גולן-ירון, המתמחה בסגנון הבינלאומי,  והיא היוזמת והעומדת בראש הקמת מרכז העיר הלבנה. 

 

טוני,  בת ישראל רובין ורבקה לבית חזן, ומקס ליבלינג, בן יצחק ורבקה לבית הלר,  נישאו בשנת 1920 בעיר טרנופול שבפולין. לאחר נישואיהם עברו טוני ומקס ליבלינג לשוויץ, שם עסק מקס במסחר ובנדל"ן. בשנת 1925 עלו בני הזוג לארץ והקימו את חברת "מקס ליבלינג בע"מ". טוני נולדה ברוסיה בשנת 1887 ותוארה על ידי בני משפחתה כאישה יפת תואר, בהירת עיניים ושיער לבן, לימים צבעה אותו לתכלת. שכניה סיפרו על האישה האלגנטית, המאופרת תמיד, שבילתה באירועי תרבות, קונצרטים ומפגשים חברתיים.

 

טוני שוחחה בגרמנית, רוסית ועברית. בדירתה עמדו שני מזנונים כבדים ומפוארים שבהם הציבה כלי קריסטל וכסף.

שולחן האוכל הגדול היה בעל רגליים מגולפות,  וטוני נהגה לערוך עליו את הארוחות במערכת מפוארת של כלי פורצלן וסכו"ם עשוי כסף שעליו היו חרוטים ראשי התיבות של שמה. טוני ליבלינג נהגה לאכול את ארוחותיה בכליה הנאים גם כשנותרה לבדה. מקס ליבלינג נפטר בשנת 1942 ונטמן בבית העלמין בנחלת יצחק.  בני הזוג היו חשוכי ילדים. טוני נפטרה בשנת 1963, בהיותה בת 76. היא נטמנה לצד בעלה. 

 

לאחר שנפטרה, התגוררו בבית ליבלינג אחייניותיה של טוני — רוזה וד"ר סבינה ליבלינג, עד שנת 1990. ד"ר סבינה ליבלינג למדה בגרמניה עד שגורשה עם עליית הנאצים לשלטון. היא סיימה את לימודיה בשוויץ והתמחתה ברפואת עיניים.  היא עלתה לארץ וכאן ניהלה את מחלקת העיניים בבית חולים הדסה. ד"ר אפרים סיני כתב עליה בספרו "במלוא העין": "היא נכנסה למחלקה שלי בתור אסיסטנטית, ללא ניסיון רפואי וללא ידיעת השפה. תוך זמן קצר התאקלמה.  היו לה נתונים טובים,  גם עיניים טובות ויד עדינה ובטוחה. בשנים האחרונות נשאה בעול המחלקה, ואחרי פרישתי לגמלאות נבחרה להנהלת המחלקה."

 

מי את טוני ליבלינג — מחקר אישי על אישה יקרה

משך זמן רב לא היה ידוע מי היא טוני ליבלינג,  האישה שתרמה את ביתה לעירייה. השלט שהיה מוצב בכניסה לבית נעלם. התחקיר לאיתור קורות חייהם של בני הזוג ליבלינג החל בקטע עיתון ישן, שבו נכתב: "יש אנשים עם לב."  העיתון תיאר את המטרות שלשמן ביקשה טוני לתרום את הבית, אך לא הוסיף עוד פרטים בענינה. איתרתי את קברה באמצעות החברה קדישא.  נראה כי איש לא פקד את הקברים. לאחר שניקינו את הקברים של טוני ומקס ליבלינג נודע כי שם נעוריה היה רובין. פניתי לגניאולוג לאיתור פרטים נוספים.  

 

מצאתי את שמותיהן של בנות המשפחה וקיבלתי מידע על הדיירים הנוספים שהתגוררו בבית ליבלינג.  בצוואתה,  ביקשה טוני ליבלינג,  כי הבית יימסר לעיריית תל אביב, לאחר פינוי הדיירים המתגוררים בו,  וישמש לאחת המטרות הבאות: בית יתומים, מעון לילדים, מעון קשישים, מגורי סטודנטים נצרכים או מוזיאון.  היא ביקשה כי בחזית הבית מעל הכניסה יקבע שלט שבו יופיעו השמות מקס וטוני ליבלינג, כתורמי הבית. היא ביקשה כי לאחר ביצוע הצוואה תפורק החברה "ליבלינג בע"מ". טוני העניקה תרומות כספיות למוסדות שונים,  בהם בית הכנסת הגדול בתל אביב. את חפציה האישיים והרהיטים חילקה בין בנות משפחתה, הדודנית והאחייניות,  ואת השאר ציוותה לתרום לנזקקים. 

 

 

הגעתי אל אחייניתה שרה רוף ואל צאצאיה.  בני משפחת רוף, התאומים, מאיר ודבורה, כבר חצו את גיל תשעים כשראיינתי אותם במאי 2015. הם סיפרו שכינו אותה בשם"דודה טונצ'קה", והוסיפו כי רהיטיה המפוארים נותרו בדירה שבה התגוררו האחייניות של בעלה, רוזה וד"ר סבינה ליבלינג. כשהזדקנו האחייניות הן חששו אי נוחות להתגורר בבית הנטוש, שבשעות הלילה התרחשו פעילויות מפוקפקות בין כתליו. בשנת 1990 עברו לבית אבות, והרהיטים נעלמו מהדירה. 

 

בקומה הראשונה של בית ליבלינג התגורר רופא הילדים פרופ' לודוויג מאייר, שנולד בגרמניה בשנת 1879. פרופ' מאייר למד רפואה במינכן, בון ואוניברסיטת ברלין. בשנת 1905 עבד לצד הגדולים שברופאי הילדים בגרמניה וכתב ספרים ומאמרים בספרי רפואה רבים. הוא התמנה למנהל מחלקת הילדים בבית חולים על שם הקיסר הגרמני פרידריך בברלין. עם עליית הנאצים לשלטון אולץ להתפטר ממשרתו. בשנת 1935 עלה פרופ' לודוויג מאייר לארץ ישראל עם אשתו לוטה, בתו אלזה וחתנו. פרופ' מאייר היה מנהל מחלקת הילדים בבית חולים הדסה בתל אביב עד שנת 1950.

 

בקומה השנייה גר רופא הנשים פרופ' יוסף אשרמן. הדירה הגדולה חולקה לשני אגפים. הדירה שבחזית רחוב אידלסון שימשה מרפאה והצד העורפי שימש למגורים. פרופ' אשרמן היה מאבות המחקר הגינקולוגי בארץ, ונודע כרופא הנשים המפורסם ביותר בארץ ואף במזרח התיכון כולו. אשרמן נולד בצ'כוסלובקיה. הוא למד רפואה בפראג ועלה לארץ בשנת 1920, כאן ייסד את האגודה הישראלית למיילדות וגניקולוגיה ועמד בראשה משך עשרות שנים. מחקריו בנושא עקרות נשים עקב הפלות מלאכותיות פורסמו בכל רחבי העולם והעניקו לו שם ותהילה בתחומו. על שמו נקראת "תסמונת אשרמן", הידועה בתחום פוריות האישה.

 

בקומה השלישית התגוררו משנת 1938 לוצי ואויגן שועיר עם ילדיהם – רות, חנה והרברט. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1936 מגרמניה, שם עסק אויגן במסחר בקמח. בני הזוג אויגן מכרו את כל רכושם בגרמניה וניסו להסתגל לחיים בארץ. לוצי לא הצליחה לרכוש את השפה העברית עד סוף ימיה. בדירה סידרה את הרהיטים המהודרים שהביאו עמם מגרמניה: פסנתר כנף, שולחן אוכל לשישה סועדים, ארון ספרים גדול, שולחן עישון, מכשיר רדיו, מנורות עשויות  משיש, שולחן כתיבה וכלי אוכל מפורצלן מתוצרת בוואריה. 

 

אידלסון 29, בית טוני ומקס ליבלינג, שנת בנייה: 1936, אדריכל: דב כרמי, סגנון: בינלאומי, אדריכלית שימור: רבקה כרמי.

 

שולמית וידריך, מחברת הספר השכנים של ביאליק, חוקרת לתולדות תל אביב, ליצירת קשר ותאום מפגש לקבוצות 052-5321772