מקסיקו – ארץ של ענקים חסרי מנוח ופסטיבל לבתולה אחת

 

פסטיבל הבתולה מגוואדלופה במקסיקו סיטי אחד הפסטיבלים הצבעוניים בעולם שמשלבים אמונות קדומות ותרבות קולוניאלית

 

מקסיקו (México) נמצאת באחד האזורים הפעילים ביותר מבחינה וולקנית. מפגש של שלושה לוחות טקטונים שהצמיח שרשרת הרים אדירה שמתנשאת לאורך מרכז הארץ ונקראת החגורה הגעשית הטרנס מקסיקנית וכוללת למעלה מ-20 הרי געש פעילים. ארץ של ענקים חסרי מנוח שהגבוה בניהם הוא Citlaltépetl מתנשא לגובה 5,636 מטרים ו-Popocatépetl שגובהו 5,426 מטרים. האפר הוולקני שהם זורים על סביבתם הופך את אזור החגורה הגעשית לפורה ביותר ומטבע הדברים גם המאוכלס ביותר.

 

 20 הרי געש פעילים     צילום: רונית סבירסקי

 

השוק הגדול בעולם

מקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, מתפרשת על פני רמה פורייה למרגלות שרשרת ההרים האלה. אזור שיושב כבר לפני עשרת אלפים שנה ויש בו שילוב תרבותי ססגוני ורועש. היא נחשבת למטרופולין הגדול ביותר בעולם עם 23 מיליון תושבים שמזונם מגיע כולו ממקור אחד, שוק המזון הסיטונאי הגדול בעולם לה סנטרל דה אבסטו. 30 אלף טונות של פירות וירקות, שרובם גדל בחגורה הגעשית וברמת מקסיקו, מגיעים אליו מדי יום ומופצים לרחבי העיר או נשלחים לייצוא. הגידולים המרכזיים הם תירס, אבוקדו וצ׳ילי והמצרך המבוקש ביותר הוא הטקילה שמיוצרת מהאגבה הכחולה. עשר שנים מגדלים את האגבה עד שהיא ראויה לקציר. קוצצים את העלים הדוקרניים וחושפים את לבה העשיר בסוכר - הפיניה. סמיכות אזורי הגידול להר הוולקני טקילה העניק למשקה את שמו. האדמה הוולקנית הפורייה שלמרגלותיו מספקת גידולים ל-80 אחוז מתעשיית הטקילה. החקלאים מאפשרים לחלק מהצמחים לפרוח כדי למשוך את עטלפי הפירות שמאביקים ומשביחים את היבול.

 

ארץ פוריה וחקלאות בה רבה         צילום: רונית סבירסקי

 

למרות ריבוי האוכלוסין מקסיקו סיטי אינה רעשנית ולא משרה תחושת צפיפות אבל סובלת מזיהום אוויר קשה לעיתים תכופות. מגדלי מגורים ומשרדים מודרניים בנויים לצד בתים נמוכי קומה, שרידים מתקופת האצטקים ומבנים קולוניאליים מתקופת השלטון הספרדי. שדרות רחבות ידיים חוצות את נתיבי התחבורה הראשיים במרכזן כיכרות מטופחות עם עצי דקל גבוהים, מדשאות ופרחים צבעוניים. המקסיקנים מקבלים זרים בחביבות, רבים מהם דוברי אנגלית ושמחים לסייע. כשמטיילים באתרים החשובים, במרכזים העירוניים ובשכונות העשירות ישנה תחושה של מדינה מודרנית בטוחה.

 

עתיקות לצד מבנים מודרניים      צילום: רונית סבירסקי

 

סרנדה בחצות ופייסטה מסחררת

המועד שבו נחתנו במקסיקו סיטי תוכנן כך שנוכל לחוות את הפייסטה הגדולה של הבתולה מגוואדלופה שמתקיימת מדי שנה ב-12 בדצמבר. זהו אחד הפסטיבלים שעדיין לא הפך לאטרקציה גדושת תיירים ואפשר לחוות את עוצמת החגיגה כפי שהייתה ועודנה מיועדת למקומיים ללא סממנים מסחריים. מעט מאוד תיירים נצפו במהלך החגיגות לעומת מאות אלפי מאמינים שהתכנסו בבזיליקה (La Basilica de Guadalupe) חלקם צעד ימים ואפילו שבועות מהעיירות ומהכפרים כחלק מטקס העלייה לרגל למקום המקודש. קבוצות של צליינים נושאות את דמות הבתולה כשהיא עטופה במחלצות או מגדלי ענק של ורדים שניחוחם נישא באוויר. ישנם עולי רגל שמתקרבים לכנסייה בזחילה על ברכיהם כאות כבוד למקום.

 

מתפללים ורוקדים      צילום: רונית סבירסקי

 

10 מיליון חוגגים הגיעו לפייסטה על פי דיווחי כלי התקשורת. ב-11 בדצמבר פצחו החגיגות כדי לקיים את מנהג שירת הסרנדה בחצות, כפי שהמקסיקנים נוהגים לשמח את אהובותיהם ביום הולדתן. הם מתכנסים לקראת חצות בבזיליקה ושרים סרנדות לכבוד הבתולה. למחרת ב-12 בדצמבר מביאים את המתנות בטקסים פולחניים וריקודי אקסטזה שמציגים את הפולקלור הפרהמקסיקני. המעגלים נפתחים ונסגרים, הלהקות מתחלפות והם רוקדים בבגדים מסורתיים, ריקודים קצביים לצלילי תופים או מעלים סצנות מיתולוגיות בשילוב בעלי חיים ומסכות.

 

מתכוננים להופעה     צילום: רונית סבירסקי

 

השחקנים לבושים בפריאו וסומבררו ומשעשעים את הצופים. רופאי אליל (מסורתיים) מרפאים ומטהרים את המשתתפים בקטורת מיוחדת. כל התלבושות, התופים, המסכות והאביזרים עוברים ריטואל של ניקוי בקטורת. הרחבה גדושה בלהקות ריקוד, בתלבושות מסורתיות, מלוות בקצב מונוטוני מדיטטיבי, בתיפוף מקפיץ, עטויים במסכות ובצבעוניות שמטריפה את העיניים. מעגלים של מופעים, רקדנים של להקות אזוריות מלוות בנגני מיתר, גיטרות, מנדולינות. למרות המספרים הבלתי נתפסים של החוגגים אין תחושה של צפיפות ודוחק. אפשר לצפות בנוחות במופעים בתחושה שנוגעים בדבר האמיתי רגע לפני שיהפוך למסחרי.

 

טיהור הבגדים כלי הנגינה והאביזרים    צילום: רונית סבירסקי

 

האימפריה שהוכרעה ללא קרב 

בין המנחות והתפילות מסתתרת ההיסטוריה הלאומית, התרבותית והדתית של המקסיקנים. השילוב שיש בו תערובת של אצטקים, קולוניאליים ומקסיקנים. השילוש הזה הוא תולדה של אימפריה אצטקית עתיקה שרב בה הנסתר על הגלוי וקסמה כובש עד היום את הדמיון. בסביבות 400 לפנה"ס החלה להתפתח באזור הפורה הסמוך למקסיקו סיטי תרבות טאוטיוואקן שבשיאה התגוררו בה למעלה מ-250 אלף תושבים. הם האמינו כי ההרים מחברים בין השמיים לשאול ובנו פירמידות שמדמות את צורת ההרים. לאחר חורבנה במאה ה-7 לספירה שלטו באזור הטולטקים שהקימו ממלכה צבאית בעיר טולה (Tula) מצפון למקסיקו סיטי ועל פי החוקרים היוו את הבסיס לתרבות האצטקית שהחלה במאה ה-10 לספירה והגיעה לשיאה במאות ה-16-14 עד לכיבוש הספרדי.

 

מופע המקסיקנים עם סומבררו     צילום: רונית סבירסקי

 

המופעים מספרים את סיפור הכובשים הספרדים שהצליחו להפיל האימפריה האצטקית ללא קרב. הם זכו באמונו של השליט האצטקי שראה בהם את שובו של האל האגדי קצאלקוואטל, שחזר מן הים, והניח להם להיכנס ללא כל התנגדות. הם גילו עמק פורה ומשגשג עם שפע של מים ומבנים ארכיטקטוניים מפוארים, אדריכלות מתקדמת שהייתה מוכרת רק ממקומות כמו רומא ומצרים ופירמידות ענק שאחת מהם נחשבת עד היום לשלישית בגובהה בעולם.

 

עולים לרגל לחגיגות הבתולה מגוואדלופה      צילום: רונית סבירסקי

 

הספרדים השכילו להבין את יסודות האמונה האצטקית והצליחו להטמיע בדרכים מתוחכמות את הנצרות אל תוך התרבות הפגאנית העתיקה. כך התרחש סיפורה של הבתולה מגוואדלופה. חואן דייגו שהיה יליד אמרינדי (אינדיאני) התנצר ב-12 בדצמבר 1531. הוא זכה להתגלות של הבתולה מגוואדלופה אבל איש לא האמין לו. הוא ראה אותה שוב ושוב בחזיונו עד שיום אחד היא בקשה ממנו ללבוש צעיף על צווארו, למלא אותו כמו שק עם פרחים ולהביא אותם לבישוף. כשהוא פתח בפניו את הצעיף כדי להציג את הפרחים ניבטו פניה של הבתולה מן הבד.

 

העיט והנחש המכונף     צילום: רונית סבירסקי

 

מאז מציינים המאמינים את יום הולדתה של הבתולה ויום התנצרותו של חואן דייגו החל מ-11 בדצמבר ושיא החגיגות ביום המחרת. רחבת בזיליקת הבתולה מורכבת מאלמנטים שמחברים את התרבויות. כנסייה נוצרית מודרנית עם ויטראז'ים שבה נמצא הרדיד המקורי שעליו התגלו פני הבתולה. זהו המבנה שעולי הרגל נוהרים אליו. לצדו ניצבת הכנסייה העתיקה שקשורה לימי האצטקים ורצפתה הולכת ושוקעת במהלך השנים. היא אינה מתאימה להכיל את כמויות המתפללים העצומות כך שאינה עמוסה ובהחלט נעים לבקר בה גם בעיצומו של הפסטיבל.

 

שלל תלבושות מסורתיות     צילום: רונית סבירסקי

 

גן רחב ידיים ומטופח מקיף את הכנסייה ובלבו בריכות נוי ומתחם פסלים שמתארים את הבאת המנחות לבתולה. השם גוואדלופה ניתן על ידי הספרדים ומשמעו האבן שהרגה את הנחש. השם מסמל את ניצחון הספרדים על האצטקים הפגאנים, שהנחש עבורם היה אל בעל כוח רב. למתבונן מן הצד מתקבלת תמונה שמשקפת את היכולת של השבטים האמרינדים (שמכונים בטעות אינדיאנים) לשמר את תרבותם העתיקה תוך שהיא שזורה בחוטים צבעוניים עדינים בין המנהגים הנוצרים.

  

תרבויות עלומות שמסעירות את הדמיון עד היום 

האולמקים (400-1200 לפנה"ס – דרום מרכז מקסיקו)

התרבות האולמקית התרכזה באזורי השפלה של דרום-מרכז מקסיקו במחוזות ורקרוז (Veracrus), טאבאסקו (Tabasco) ומיצרי טהואנטפק (Tehuantepec) . האתר המרכזי המיצג את התרבות הוא לה ונטה (La Venta). משערים שמקורם בנוודים שהגיעו דרך הים ממפרץ מקסיקו והיוו את אם כל התרבויות של מסו אמריקה (אמריקה התיכונה) ומייחסים להם את המצאת משחקי הכדור הקדומים.  במאה ה-2 לפנה"ס החלה להתפתח באזור הצ'יאפס בדרום מקסיקו וגואטמלה תרבות המאיה שהושפעה מהאולמקים ונקראת התקופה "הפרה-קלאסית".

 

זפוטקים (מאה 6 לפנה"ס – מאה 7 לספירה – דרום מערב מקסיקו)

הזפוטקים התיישבו בשיפולי רכס ההרים המרכזי של מקסיקו, סיירה מדרה אוקסידנטל בגובה 1550 מטרים מעל פני הים. בירתם הייתה וואחקה דה חווארז (Waxaca) שהוכרזה כאתר מורשת על ידי אונסק"ו. תקופה פריחת התרבות הייתה במאה ה-7 לספירה במקביל לתרבות הטיאוטיוואקן במרכז מקסיקו והמאיה בדרום.

 

טאוטיוואקן – (400 לפנה"ס – המאה ה-7 לספירה – 50 קילומטרים ממקסיקו סיטי כיום)

התרבות הקדומה טאוטיוואקן (Teotihuacan) צמחה במרכז מקסיקו והותירה אחריה שרידים מרתקים ותמשיחי קיר שמרמזים על חייהם ואמונתם. המקום הוכרז כאתר מורשת על ידי אונסק"ו. בסביבות שנת ה-0 הם הקימו את פירמידת השמש בגובה 70 מטרים ונחשבת לשלישית בגובהה בעולם ולצידה את פירמידת הירח. הם יצרו את האמונה באל קצאלקואטל (הנחש המכונף) ואל הגשם טלאלוק, שממשיכה להשפיע עד היום על אמונתם של צאצאי השבטים הקדומים. עדויות לשריפה גדולה וביזה מעידים על סופה של התרבות במאה ה-7 לספירה.

 

ממצאים מהעיר הקדומה טאוטיוואקן      צילום: רונית סבירסקי

 

טולטקים (סוף המאה ה-7 לספירה עד תחילת המאה ה-14 לספירה מצפון למקסיקו סיטי)

הטולטקים פולשים מהצפון בתקופה המקבילה לחורבן טאוטיווקאן. זו הייתה ממלכה צבאית שמרכזה בטולה (Tula) מצפון למקסיקו סיטי. תקופתם נחשבה לתור הזהב של תרבויות מרכז אמריקה והיו הבסיס לתרבות האצטקית שהגיעה בעקבותיה.

 

האצטקים (המאה ה-10 לספירה עד המאות ה-16-14 לספירה – עמק מקסיקו)

שבט נוודים שהגיע מהצפון והחריבו את העיר טולה ב-1165 אבל רק במאה ה-13 התיישבו באיים הפזורים בעמק מקסיקו ויצרו גנים צפים במקום שבו נגלה להם העיט שעומד על קקטוס ובפיו נחש (סמלה של מקסיקו כיום). העיר קבלה את השם טנוצ'טיטלן ותוארה על ידי הספרדים שראו אותה לראשונה במאה ה-15 "כוונציה של העולם החדש".  רק בשנת 1428 השתחררו משליטתם של הטולטקים בעזרת ברית שנכרתה עם שבט נוסף. הם אמצו את מנהגיהם של הטולטקים להקריב קורבנות אדם כחלק מפולחן השמש.

 

המאיה (900-250 לספירה - התרבות בשיא פריחתה במקסיקו, גואטמלה, סן סלבדור)

בני המאיה היו אוסף של שבטים שחיו ביערות הגשם במרכז אמריקה והקימו ערי מדינה עצמאיות עם מרכזים פולחניים, פוליטיים ודתיים. הם דברו בשפות שונות, יצרו כתב סימנים שחלקו עדיין לא פוענח, לוח שנה מתוחכם והיו בעלי ידע באסטרונומיה. הם בנו פירמידות עצומות, ארמונות, מזבחות והציבו אסטלות שמהוות כר פורה להבנת התרבות. הפולחן שלהם כלל הקזת דם מהלשון ומאיבר המין, צומות וריקודים.