גואטמלה - השוויץ של מרכז אמריקה

 

המעבר לגואטמלה, מסע בין נופים געשיים ירוקים, אגם אטיטלן הרומנטי וסיור בכפרים התלויים מעל האגם

 

המלון על אגם אטיטלן   צילום: רונית סבירסקי

 

מעבר הגבול בין מקסיקו לגואטמלה (Guatemala) נראה כמו שוק פרוע של עשרות זהויות. דוכני רוכלים, משאיות, אוטובוסים, עגלות, טוק טוקים, מוניות אדומות וקטנועים נעים בתוך זרם אנושי של מקסיקנים וגואטמלים על כל גוונם וזהותם. תחנת החתמת הדרכונים מוקפת שוטרים ולנגד עיניהם עומדים חלפנים ומחליפים קצאל (המטבע המקומי) בדולרים. אחרי שמסיימים את התהליך עומדים בפקק תנועה שיכול להימשך שעה. הדרך צרה והמשאיות רבות. כשיוצאים לדרך נגלה לעין נוף של רכס הרים אדירים מכוסה ביערות גשם צפופים. זהו האזור שבו רכס ההרים הסיירו מדרה המזרחי והמערבי מתאחדים. המדרונות הגולשים לכיוון האוקיינוס השקט הם חבל הארץ הפורה ביותר ואדמותיו נשלטות על ידי 20 משפחות עשירות.

 

 נופים געשיים ויערות גשם - המעבר לגואטמלה    צילום: רונית סבירסקי

 

ארץ הקשת בענן

קוראים לה השוויץ של מרכז אמריקה או ארץ הקשת בענן. היא תמצית של דרום אמריקה, נמצאים בה ההרים הגבוהים ביותר, אתרי המאיה החשובים, נופים מרהיבים והיא בעלת ההיסטוריה מרתקת. היא מונה 18 מיליון תושבים ביניהם מסטיזוס ולבנים ש- 60 אחוז מהם דוברי ספרדית. רוב ערי המאיה החשובות היו במישור אבל הן נחרבו ואנשי המאיה עברו לאזורים ההררים.  והמשיכו לשמור על שפה, תרבות ואורחות חיים מהעבר. הילידים דוברים כ-22 דילקטים שונים. 

 

הגבול בין מקסיקו לגואטמלה    צילום: רונית סבירסקי

 

הבירה היא גואטמלה סיטי (Guatemala City) שחיים בה 2 מיליון תושבים. ב-1821 גואטמלה קבלה את עצמאותה וב-1871 פרצה המהפכה הראשונה שבעקבותיה חלו שינויים בחוקה. הגירה של גרמנים הביאה לפריחה של תעשיית הקפה ויצוא שלו לאירופה. בנוסף, פותחו תעשיה של כותנה, ביצי הכנימה וצמחי אינדיגו לתעשיית צבע. כשבאירופה עברו לצבעים סינטטיים התעשייה חוסלה.

 

גואטמלה היא ארץ מגוונת מבחינת נופים. יערות סבוכים בירוק עז מלווים את הנסיעה בדרכנו בדרך הנופית בין מקסיקו  לגואטמלה. לצדי הדרך ניצבים דוכנים של מלאכות יד, משתלות עם פריטי עץ מעוצבים והרבה סוסי נדנדה לילדים. בתים כפריים צבועים בגווני אדמה, חמרה, אוקר, צהוב, ירוק, כחול, כתום ואדום. הצבעוניות כל כך שובה את הלב ומשמחת את העיניים.

 

קרקס האוטובוסים

היעד הראשון הוא העיירה קצאלטננגו (Quetzaltenango) על שם קצאל הציפור הלאומית בעלת הנוצות הירוקות והחזה האדום. השם המקורי שניתן לה על ידי אנשים המאיה הוא Xela. הנסיעה אליה ממעבר הגבול אורכת כארבע שעות בכביש שמטפס עד לגובה 2300 מטרים. לאורך הדרך פרושים שדות של קנה סוכר, תירס, מטעי בננות וקפה.

 

קצב החיים בתחנה המרכזית     צילום: רונית סבירסקי

 

הכיכר המרכזית של קצאלטננגו יפהפייה ולקראת חג המולד היא מעוטרת בעץ אשוח ונוריות צבעוניות. הכנסייה מהמאה ה-17 מעוצבת בסגנון הבארוק עם השפעה ספרדית, לצדה מבנה מרשים של בית העירייה ואנדרטאות. מיד עם היציאה מהמלון נכנסנו ללב ההמולה של התחנה מרכזית שנראית כמו קרקס של צבעים. האוטובוסים מקושטים בשלל צבעים עזים בדומה לרכב ההופעות של מלכת המדבר. השוק המקומי מתקיים בצמוד וההמולה והתכונה רוחשת בקצב רצחני.

 

כיכר העיר קצאלטננגו    צילום: רונית סבירסקי

 

להשתכר מהצבעים

יוצאים מן העיר לכיוון דרום מזרח אל הכפר אלמולונגה (Almolonga). השוק מסחרר ומשכר בשלל הניחוחות והצבעים. הנשים עוטות את הלבוש המסורתי שמשלב אין ספור גוונים וצבעים ועדיין ניתן להבדיל בין הקבוצות האתניות השונות. התלבושות משמשות למטרות שונות. הכלה נוהגת לקנות לחמות שמלות ומתנות לקראת טקס הנישואין, חצאיות ווסטים. את המכנסיים שמיועדים לגברים אורגים בנול שהביאו הספרדים. הילדות הצעירות לומדות את הטכניקה של האריגה מהאמהות כבר מגיל 7-6. בשלב הראשון הן לומדות לצבוע את הכותנה בצבעים טבעיים.

 

השוק של אלמולונגה    צילום: רונית סבירסקי

 

החקלאיים מגדלים שלושה סוגי כותנה. זו שמיועדת לצביעה היא בצבע לבן ושני הסוגים האחרים נותרים בגוון הטבעי. הם משתמשים בצמחי תבלין וירקות להפקת הצבעים ביניהם גזר ומנטה. הם מרתיחים את הבדים עם עלי בננה כדי שהצבע לא ידהה. מלאכת הרקמה נעשית ביד ורקמת חולצה או שמלה יכולה להמשך חודשים רבים. החולצות הרקומות של הנשים הן פריטי הלבוש היקרים ביותר בגואטמלה ומחירן מתחיל במאה דולר ומעלה. מלתחת הנשים מורכבת מבגד לימות השבוע, בגד ליום ראשון ואחד לטקסים מיוחדים.

 

השמלות הרקומות    צילום: רונית סבירסקי

 

דוכנים של בגדים משתלבים בין דוכני הפירות והירקות של החקלאים המקומיים. האיכרים מגיעים מהכפרים עם תוצרת חקלאית שגודלה בשיטות פרימיטיביות ומחזירה את המבקרים בגלגל הזמן לימים שלחסה, תפוח האדמה והצנונית היה טעם אחר. היינו הזרים היחידים שעברו בין הדוכנים וזכינו ליחס חם מהמקומיים. הם אמנם מבקשים כסף עבור הצילומים אבל עושים זאת בשמחה.

 

תרנגולת למכירה    צילום: רונית סבירסקי

 

האזכרה הבלתי נשכחת

שוק ציורי נוסף נמצא בכפר סוניל (Zunil) אלא שביום שהגענו השוק נסגר מוקדם וכל אנשי הכפר התכנסו בבית הקברות לטקס אזכרה שנערך לאחת הנשים החשובות בכפר. זכינו לחוויה נדירה שהותירה את רישומה הרבה אחרי שנפרדנו מהכפר. מאות אנשים לבושים בבגדי חג ססגוניים גדשו את בית הקברות. הם ישבו לצד הקברים, שוחחו בשקט, שתו ואכלו. כל השטח היה מוצף בפרחי כרזנטמות, דליות וגיבסניות בגווני צהוב ולבן. ריח עז של קטורת נישא באוויר ולמי שהתבונן על פניהם של הנוכחים היה ברור שהם אינם עצובים אלא מציינים טקס חשוב ונהנים מהמפגש החברתי.

 

כל הכפר בבית הקברות   צילום: רונית סבירסקי

 

מלווים במראות העוצמתיים המשכנו אל מחוז שאקול Xecul שפירוש שמו הוא שמיכת עננים. אזור גבוה שמכוסה רוב הזמן בעננים. חולפים על פני טרסות חקלאיות שהורכבו מצמיגי רכב ישנים. משקיפים אל הר הגעש סנטה מריה שראשו מסתתר תחת שכבת עננים לבנים. גואטמלה הכפרית אינה נקייה והרבה אשפה זרוקה לצדי הדרך אבל האנשים לבושים בבגדים נקיים ויפים, תסרוקות מושקעות, כובעים ומטפחות צבעוניות. הם אינם נראים קשי יום וניחנים במבנה גוף בריא. זיהום האוויר באזור שנגרם מהבערת אש ומנועי הסולר הישנים כבד מאוד ומקשה על הנשימה.

 

אוכלים ושותים בטקס האזכרה     צילום: רונית סבירסקי

 

בכפר סן אנדרס נמצאת אחת הכנסיות המיוחדות בכל מרכז אמריקה שהוקמה במאה ה-17. הספרדים איפשרו לילידים לקשט אותה באלמנטים ובעיטורים האופייניים לתרבותם. הכנסייה נושאת כ-200 עיטורים שונים, ציורים נאיביים של מלאכים ועמודים מפותלים בצורת צמות קלועות. מקדשי מאיה העתיקים היו ידועים בצבעים עזים של אדום וצהוב וכך צבעו גם את הכנסייה של סן אנדרס. זוהי  אדריכלות שאפשר לכנות אותה מסטיזו והיא מייצגת את התערובת התרבותית שבין הנצרות והמסורת של בני המאיה.

 

הכנסייה של סן אנדרס    צילום: רונית סבירסקי

 

המלון על האגם

מסן אנדרס ממשיכים אל אחד האתרים היפים של גואטמלה, אגם אטיטלן (Lake Atitlan) הנמצא בגובה 1500 מטרים מוקף בשלושה הרי געש מרשימים. לחופיו שוכנים כפרים אינדיאנים מסורתיים ולכל אחד מהם תלבושת אופיינית המייחדת אותו. המלון המועדף על התיירים Hotel Atitlan  שוכן על אחת מגדות האגם מול הרי הגעש הציוריים וממנו יוצאים סיורי שיט אל הכפרים באזור.

 

שיט על אגם אטיטלן     צילום: רונית סבירסקי

 

היום שהאדמה רעדה

זה התחיל בבוקר יפהפה של שמים כחולים נטולי עננים וציוצי ציפורים מכל עבר. ברגע אחד כולן השתתקו, נשמע קול רעם, הקירות רעדו ומיטת הברזל שלי הזדעזעה. שום דרמה מיוחדת רק עוד רעידת אדמה קלה מני עשרות שפוקדות את טבעת האש כך סתם בלי כל אזהרה. תוכי ארגמני מסוג ארה עשה התעמלות כנפיים מולי כשפתחתי את דלת החדר כאילו לא הרגיש דבר. הוא וחבריו מסתובבים במלון חופשיים ומאושרים ולא מנסים לעוף למחוזות אחרים. המלון נושק לאגם אטיטלן והדרך אל החוף עוברת בין גנים מעוצבים, עצים וצמחים שזכו לתספורת מוקפדת, צמחי תבלין עתירי ניחוחות ופרחים. בריכת אינפיניטי משתלבת בקו אחיד עם מי האגם.

 

המלון על שפת האגם     צילום: רונית סבירסקי

 

חדר האוכל פתוח אל הנוף, האדריכלות, הרהיטים והאלמנטים הדקורטיביים לקוחים מתרבות המאיה. עבודות עץ עם פיתוחים וגילופים, שטיחים רקומים, הרבה מאוד צבעוניות יפיפייה. זהו מלון מיוחד בכל אמת מידה אבל צריך לקחת בחשבון שהחדרים מינימליסטים. הם אמנם עוצבו בהשראת תרבות המאיה והאמבטיה נבנתה כמו היכל אבל מיטות הברזל, המזרונים, המצעים והשמיכות אינם בדרגת תיירות גבוהה. ארוחת הבוקר נחמדה עם מגוון בסיסי ללא קפוצ׳ינו. תופעה די מפתיעה שדווקא במדינה שמתמחה בגידולי קפה מגישים במלונות קפה פילטר במקום להתגאות בקפה המצוין שלהם ולהגיש אספרסו או קפוצ׳ינו איכותי לאורחים.

 

בריכת אינפינטי    צילום: רונית סבירסקי

 

המקום שבו נולד הנסיך הקטן

אגם אטיטלן מוקף בהרי הגעש הגבוהים ביותר באזור, סן פדרו, אטיטלן וטולימן. זהו אגם מים מתוקים ללא ניקוז ונחשב לאחת מפנינות הנוף היפות ביותר במרכז אמריקה. רכסי ההרים בגבהים שונים מכוסים ביערות גשם עבותים משנים את צבעם לירוק עז כשקרני השמש נופלות עליהן. יצאנו בשעת בוקר לשיט של שעה עד לכפר סנטיגו אטיטלן. מזג אוויר בהיר ושמים כחולים הם לא תמיד ערובה ליציאה לשיט. לעיתים רוח עזה יכולה לגרום לביטול השיט או להחלפת סירה קטנה ומהירה בספינת טיולים כבדה וגדולה. זה מה שקרה בבוקר ההפלגה שלנו ומשך השיט התארך מעבר לצפוי. היתרון הוא שהשיט נינוח יותר ופחות קופצני. רכס ההרים היה נטול עננים, הרי הגעש העצומים צמחו מתוך המים כמו תילי ענק שחורים ואז הר הגעש פואגו החל לעשן. קריאות ההתפעלות הגיעו לשיאם כשלפתע הוא פלט גוש שחור כמו מתוך אגזוז מפויח של מכונית ענתיקה. המשכנו לעקוב אחריו במהלך השיט סקרנים אלו עוד הפתעות הוא מכין לנו.

 

התפרצות של הר הגעש פואגו     צילום: רונית סבירסקי 

 

ירדנו מהספינה על מזח הכפר סנטיגו אטיטלן (Santiago Atitlán) שגולש מפסגת ההר אל תוך האגם. שמו של הכפר סנטיאגו ניתן לו על שם הקדוש יעקב, הפטרון של האבירים. הילידים מקיים את מנהגי הנצרות ומשלבים אותם עם האמונה באל התירס. בכנסייה מוקדשת פינת הנצחה לסטנלי רוטר שהזדהה עם מאבק התושבים והסתיר בביתו לוחמי גרילה. הצבא ירה בו בחזית הכנסייה ב-1981. תושבי הכפר נחלקים לאחוות שכל אחת מהן מחזיקה באמונה קדומה אחרת. הם נבדלים מכפרים אחרים בלבוש המסורתי שמעוצב מאריגים מפוספסים עם רקמות של  ציפורים.

 

 כובסת באגם    צילום: רונית סבירסקי

 

ממשיכים בשיט לכפר סן אנטוניו פאלופו (San Antonio Palopó) שיש בו מפעלים ביתיים קטנים העוסקים באריגת בדים בשיטות ידניות ונולי עץ. הגברים של הכפר ידועים בלבוש השבטי מסורתי שמתאפיין ב"חצאיות". המשכנו בשיט סביב האגם  והשקפנו אל הכפר סנטה קטרינה שהחל בשנת 2015 במיזם לצביעת הבתים בכחול, שמסמל את העידן המודרני ואילו הגגות האדומים מאפיינים את העבר. הבתים הצבעוניים מושכים הרבה מאוד תיירים שמגיעים לביקור בכפר. המקומיים אוהבים לספר שהסופר אנטואן דה סנט-אכסופרי, שהיה נשוי לאשה מאל סלבדור, שאב חלק מהשראתו בכתיבת הספר "הנסיך הקטן" ממראות הרי הגעש של אגם אטיטלן. זהו אכן אחד האתרים היפים שגואטמלה מציעה לתיירים.