צלם: עינת לוי
"רטטוי" - מושב אמונים

הגודל כן קובע

מאת: עינת לוי

 

במושב אמונים, הסמוך לעיר אשדוד, שוכנת לה המסעדה הכשרה "רטטוי". נכנסים דרך שער המושב שנראה מנומנם ורגוע בשעת ערב מאוחרת, פונים שמאלה בעקבות השילוט ומגיעים לחניון רחב ממדים. קונסיירז' לבוש בולרו שחור מכוון את הבאים לנקודת החנייה. זו לא טעות, הגעתם למקום הנכון.

 

הענק וגנו

לרגע עלו בי חששות שבטעות נכנסתי לגן אירועים במקום למסעדה אבל במהרה התחוור לי שאני צועדת יחד עם רבים אחרים לעבר היעד המבוקש. "רטטוי" מסתבר היא מסעדה בסדרי גודל שאינם מוכרים במחוזות הכרך העירוני. היא מתפרשת על פני חמישה דונמים כשהחלל הפנימי גודלו למעלה מ-500 מטרים רבועים. הגינה רחבת ממדים עד כדי כך שהמרחק בין שולחנות הסועדים יכול להגיע לחמישה מטרים לפחות.  מה שבטוח זה שמשענת הגב של אף אחד לא תינעץ לכם בגב כשמישהו יקום לשירותים. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי שהפרטיות הזו יכולה להיות אחלה מקום לדייט ראשון או סתם ערב רומנטי בזוג. אבל לא רק, בגן הענק תמצאו גם מתחמים גדולים לעריכת אירוע קטן ופרטי לעד כ-12 סועדים.

 

 

 שיפודי לוקוס למנת פתיחה (צילום: עינת לוי)

 

בין עצי הדקל, המדשאות כדי החרס והפרגולות, גן אירועים כבר אמרתי?!, מפוזרים שולחנות עץ גדולים וכיסאות עץ רחבים ומרופדים המאפשרים התרווחות שכנראה תוערך ביותר בסוף הארוחה. וכמו כל התיאורים שלי עד כה המוטיב החוזר במקום הזה הוא בהחלט עניין הגודל. תפריט שהוא בעצם ספר עב כרס הונח על השולחן והוא כולל ספיישלים לפתיחה וגם מנות ראשונות, פסטות, דגים, סלטים וקינוחים.

 

התמלאנו בראשונות

אחרי שצלחנו את התפריט השמן הזמנו 2 מנות פתיחה: שיפודי לוקוס וגלילי חציל ברוטב נפוליטנה. ואחרי זמן המתנה סביר ביותר נחו על השולחן שתי מנות ש"פתיחה" זה ממש לא השם הראוי להן, הגודל של המנות לא היה מבייש כל מנה עיקרית בכל מסעדה אחרת. שיפודי הלוקוס כללו 3 שיפודים נדיבים מוגשים על סלט ירקות חתוך גס ברוטב ויניגרט ופסטו. לצד אלה מוגש גם לחם שום וזיתים כתוספת (68 שקל). החצילים כללו 3 גלילים גדולים של חצילים שטוגנו בציפוי קריספי, ממולאים בגבינות ומוגשים ברוטב נפוליטנה ובליווי סלט ירוק כתוספת (49 שקל).

 

סלמון סטייק בליווי ירקות ותפודים (צילום: עינת לוי)

 

דגמנו את העיקריות

אני מודה שבשלב הזה כבר שבעתי, וביקשתי מהמלצרית להמתין עם המנות העיקריות עד יעבור זעם. למרות הקושי המשכנו למנות העיקריות והזמנו רביולי ממולא בבטטה מוגש ברוטב ערמונים (69 שקל) וסלמון סטייק מוגש בליווי ירקות ותפודים (89 שקל). אם מנות הפתיחה היו בגודל של מנה עיקרית, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מה היה הגודל של המנה העיקרית עצמה. מהסלמון שהיה עשוי במידת עשייה מדיום והוגש בצורה מאוד "סקסית" הצלחנו לטעום רק שני ביסים וחצי, שלא נדבר על הירקות והתפודים שהתייתמו בצלחת, וכך פספסנו מנה די מוצלחת. גם הרביולי בטטה ברוטב השמנת והערמונים שהתבשלו והתרככו בתוכו זכה להדגם בצניעות. כנראה שיש סיבה מאוד מוצדקת לעובדה שכולם יוצאים מהמקום חמושים בשקיות.

 

פצצת קינוח

במצב של תפוסה מלאה המלצרית הצליחה לשכנע אותנו שאנחנו לא יכולים לעזוב את המקום מבלי שנטעם את ה"קוקובומב" שמוגש כקינוח. כשהערתי על גודל המנות היא הקדימה תרופה למכה והזהירה אותי שגם זה הולך להיות גדול, רצתה לוודא שלא אבהל בפעם החמישית. ה"קוקו-בומב" (57 שקל) הוא בעצם קובייה ענקית של גלידה וניל שהוקפאה יחד עם ציפוי של פיצפוצי שוקולד וקוקוס. הרעיון מעניין הביצוע פחות טוב. אין ספק שטעימה מהגלידה בליווי הציפוי הוא סיום לא רע לארוחה, אבל בגלל הגודל הציפוי מתחסל די מהר ואז נותרתם עם גוש של גלידה וניל בצלחת שהמחיר שלה קצת מופקע.

 

"הקוקו-בומב" (צילום: עינת לוי)

 

אם לסכם את המקום, האווירה שקטה וקסומה, עד כדי רומנטית. הצוות אדיב, חייכן ונעים מאוד. האוכל סביר, כנראה שזאת תוצאה של תפריט שמתפזר לכל הכיוונים מבלי להתמקצע ולהתמקד בקו מסוים של סגנון אוכל. המחירים מעט יקרים למרות שהמנות ענקיות, אבל לא ניתן לסיים אותן. מסיימים את הארוחה מואבסים אחרי שהשארתם את רוב האוכל בצלחת. קצת מאכזב. הארוחה הסתכמה ב-360 שקל לזוג סועדים, שהמשיכו לאכול ממנה גם ביום שאחרי.