גירל פאוור

מאת: רונית סבירסקי

 

"אמא אמרה שאסור" המחזה החדש שעלה על במת תיאטרון הבימה הוא מחווה לכוח הנשי. ארבע שחקניות בעלות נוכחות במה חזקה מצליחות לרתק את הצופים בסאגה משפחתית מסובכת שיש בה לא מעט יופי אנושי.

 

נלי תגר וגאיה שליטא-כץ   צילום: ז'ראר אלון

 

המחזה שנכתב במקור על ידי שרלוט קיטלי תורגם בידיו האמונות של דורי פרנס וזכה לבימוי נשי של אתי רזניק מתרחש בין השנים 1980-1920 באנגליה. השתלשלות חייהן של ארבע נשים במהלך ארבעה דורות, מהסבתא רבא עד הנינה, שמגוללת את הרגעים המשמעותיים לצד הפרטים הקטנים שמשנים סדרי עולם.

 

דוריס (טטיאנה קנליס-אולייר) נולדה ב-1900 והחליטה לוותר על הקריירה וההתפתחות האישית שלה למען המשפחה. הבת מרגרט (מאיה מעוז) נולדה ב-1931 במנצ'סטר ועברה לגור בלונדון עם בעלה הטייס תוך מחאה נוקבת של אמה. היא יולדת את בתה ג'קי (נלי תגר), עוברת משבר בנישואיה ומחליטה להפוך לקלדנית מקצועית כדי להתפרנס ולעמוד בזכות עצמה. ג'קי מצליחה לשבש את מסלול חייה כשהיא נכנסת להריון בגיל 16 ואינה מסוגלת לגדל בכוחות עצמה את בתה רוזי (גאיה שליטא-כץ). מרגרט מאמצת את נכדתה באופן לא פורמלי והופכת להיות אם בפעם השנייה. רוזי גדלה באשליה שסבתה היא אמה ואמה היא אחותה. ג'קי פורשת כנפיים והעצמאות מאפשרת לה להפוך לסוחרת אמנות מצליחה. האמת כמובן יוצאת לאור כשג'קי רוצה את בתה חזרה.

 

ארבעה דורות, דוריס, מרגרט, ג'קי ורוזי    צילום: ז'ראר אלון

 

שלל הדילמות שהיו נכונות לפני מאה שנים לא מאבדות מכוחן גם היום. הריון לא מתוכנן של אהבה נעורים, אימהות, קריירה ובעיטה במוסכמות של הדור הקודם. הרגעים המשמעותיים והסדר הכרונולוגי במחזה אינו רציף והתמונות קופצות בזמנים. הדרך המקורית לסדר את הרצף היא בעזרת מסך טלוויזיה ישן שניצב על הבמה ומציג את השנה שבה מתרחשת התמונה.

 

מעצבת התפאורה, שני טור, יצרה חלל אחד שלא משתנה מחופה בפלטות עץ חשופות ויוצר תחושה של בית על ידי אלמנטים כמו פסנתר, טלוויזיה, שידה ונדנדה שתלויה בחצר. במרכז בד לבן שנאסף על ידי השחקניות עם תחילת ההצגה ומגלה כתם דם שיוצר הקשר למיניות הנשית, להריון, הפלה, פריון ומוות.

 

מחזות שנכתבו על ידי נשים בהשתתפות נשים הם נדירים ובמיוחד כאלה שחושפים את מעמד האישה הנחות ביחס לגברים ואת השינוי שחל במאה האחרונה. עבודת הצוות הנשי שבוצעה ב"אמא אמרה שאסור" ראויה להערכה.