צלם: רונית סבירסקי
המסע למדגסקר שלא נגמר - אי הלמורים שקשה להיפרד מהם
צלם: רונית סבירסקי
שוזרות השרפרפים
צלם: רונית סבירסקי
דגים לארוחה
צלם: רונית סבירסקי
ארץ בניחוח וניל
צלם: רונית סבירסקי
שלל בגדים וצבעים
צלם: רונית סבירסקי
פנקייק אורז לארוחת בוקר

השיבה ממדגסקר

מאת: רונית סבירסקי

 

האי מדגסקר (MADAGASCAR) נותק מיבשת אפריקה לפני 165 מיליוני שנים ונראה כאילו מישהו שכח אותו בלב האוקיאנוס ההודי מול חופי מוזמביק. אם חשבתם שטיילתם במדינות עולם שלישי וחזרתם לספר על זה לחברים כנראה שלא הייתם במדגסקר. המטיילים יודעים בדרך כלל מתי הם נוחתים באי אבל מאוד קשה לנחש מתי הם יוצאים ממנו. בקווי האוויר הפנימיים שולטת חברת אייר מדגסקר שמכונה על ידי המקומיים אייר מייבי (אולי) ואני קראתי לה אייר מד (המשוגעת) אפשר להזמין טיסה אבל אין לדעת אם היא תתקיים. לאחרונה נוספה חברה זעירה אמינה יותר מדגסקר איירווייס עם חמישה מטוסים קטנים שרובם מלאים עקב ביקוש היסטרי. הטיסות הפנימיות חיוניות להתקדמות הטיול כיוון שמדגסקר היא האי הרביעי בגודלו בעולם ויכול להחשב כיבשת בכל קנה מידה.

 

מדגסקר מהאוויר    צילום: רונית סבירסקי

 

אייר מדגסקר נמצאת עדיין בעידן הדינוזאורים המעופפים ומרשה לעצמה לבטל טיסות סתם כי בא לה מבלי לתת לנוסעים הסברים. ביטול כזה יגרום לחישוב מסלול מחדש שיגרור אחריו נסיעה בדרכים משובשות במשך ימים ויהרוס תוכניות להגיע ליעדים חשובים. פתרון יצירתי להתמודד עם הבלתי נודע הוא להתקדם כשיש טיסות. בשפה המלגשית אומרים מורה מורה (MORA MORA) שפירושו לאט לאט אז קחו את הזמן ויש סיכוי שעד הפנסיה תסיימו את הטיול שתכננתם.

 

כביש בין עירוני    צילום: רונית סבירסקי

 

כל תרחיש שתדמיינו לעצמכם בנושא תקלות בטיסות יהיה רחוק מהמציאות. טיסת הפנים שהייתה אמורה להטיס אותנו מצפון האי לבירה טאנה בוטלה כיוון שאורות המסלול לא פעלו והמטוס חזר כלעומת שבא מבלי לנחות. איש לא טרח לעדכן אותנו ורק כשאנשי מגדל הפיקוח החלו להתקפל הביתה ומשטרת השדה הגיעה עם המנעול הבנו שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. הטיול התארך ביום בשלב הראשון. הטיסה שנקבעה ליום המחרת הגיעה בסינכרון מדויק עם שעת ההמראה של הטיסה לארץ דרך איסטנבול. נופפנו ביי ביי למטוס שהמריא ונותרנו אסירי האי עד להודעה חדשה. לא יכולנו להתרחק מעיר הבירה וחיכינו למועד חדש לשוב הביתה.

 

 שירותי הובלה    צילום: רונית סבירסקי

 

לילה ראשון חלף ללא בשורות חדשות. הספקנו עוד מספר אטרקציות בטאנה והתבשרנו שאנחנו נשארים לבלות בה לילה נוסף. כדי לנחם אותנו הועברנו למלון פשפשים עלוב שהיה תפארת המלונאות לפני 12 שנים. מעולם לא שמחנו כל כך לסיים את החופשה כמו בטיול הזה. התייצבנו לטיסה הנכספת מוקדם מהרגיל כדי לא לקחת סיכונים. התרווחנו במושבי המטוס עם חיוך גדול  וחיכינו להמראה שסירבה לבוא. אי ודאות לגבי גורלנו כלל גם את צוות הדיילים שהחל מרוב ייאוש לחלק לנוסעים בייגלה קפואים.

 

יוצאים לעבודה   צילום: רונית סבירסקי

 

כשחלפה שעה הבנו שטיסת ההמשך אבודה ורק ציפינו שהוא ימריא. לא חשוב כמה זמן ימשך התיקון רק שלא נראה שוב את האוטובוס המצ'וקמק בדרך חזרה אל עיר הבירה. במקרה כזה רוב הסיכויים שהסוכנת המקומית מחליפה מקצוע או טובעת בשלולית הדמעות של עצמה. תקוותנו נגוזה כשהתבקשנו לחזור לטרמינל ולהמתין לחדשות. אחרי שעה של הימורים, שאין סבירות לביטול הטיסה, הגיעה עובדת שדה קטנה ונמרצת שבקשה מאיתנו לאסוף את המזוודות ולחזור לדלפקי חברות התעופה לבחור בטיסה חלופית.

 

מכבסת הכל כלול      צילום: רונית סבירסקי

 

המרוץ למסוע המזוודות נראה כמו מרדף בלהות של אנשים מיואשים. שלוש צעירות מעובדות השדה כיוונו את הנוסעים לאולם היוצאים אלא שדלת הכניסה נותרה נעולה. דפיקות ידיים נמרצות על דלתות הזכוכית וצעקות רמות שיפתחו להן את הדלת נענו בסופו של דבר ואז החלה ההסתערות לכיוון דלפקי רישום הטיסות. האופציות היו טיסה לפריז שלאחריה אין לדעת אם נגיע לישראל או שנרשם ללימודים בסורבון, או שנחכה לטיסה הבאה לאיסטנבול שתהיה למחרת ב-16:00. הבחירה הייתה מובנת מאליה לחכות לטיסה שתביא אותנו בסופו של דבר לארץ.

 

 אייר MAYBE   צילום: רונית סבירסקי

 

כבר הפסקנו לספור את מספר הפעמים שנסענו הלוך ושוב לשדה התעופה. אחרי לינת לילה מפנקת במלון היוקרתי ביותר בעיר יצאנו שוב לדרך עם שמץ של תקווה שהפעם זה יקרה, שנצא לחופשי ונשתחרר מהשבי המדגסקרי. נשבענו למלגשים שהפנמנו את המושג מורה-מורה והם יכולים להיפרד מאתנו סופית. באיחור של שלושה ימים נחתתי בנתב״ג, נישקתי את האספלט הרותח וחזרתי הביתה בשלום. זהו קיסמו של האי ואם הקסם הזה מתאים לרוח ההרפתקנית והסובלנית שלכם אתם מוזמנים לקרוא את יומן המסע שמתעד מקום שנותרו בו בעלי חיים וצמחייה שאין להם קרובי משפחה על כדור הארץ.

 

חשוב לדעת לפני שאתם יוצאים לדרך

 

לא אומרים קופים על הלמורים כי הם היו כאן לפני ויש להם זכות ראשונים. למרות שהמלגשים (כך נקראים המקומיים) מגדלים פולי קפה משובחים תקבלו אצלם קפה גרוע. למכורים כדאי להביא קפה מהבית. תשכחו מירקות טריים בארוחת בוקר.  אין מרכך וכובע רחצה בבתי המלון גם היוקרתיים ביותר. אל תתפלאו שאין מים חמים במקלחת, תשמחו שבכלל יוצאים מים כשפותחים את הברז.

 

למור הכתר   צילום: רונית סבירסקי

 

אם אתם קבוצה והזמנתם מיניבוס צפו לרכבים שהורכבו בעבודת טלאים. הכבישים ברמת תחזוקה ירודה כל כך שהנהגים מזגזגים בין הבורות בווירטואוזיות של גולשי סקי אולימפיים. הילדים המלגשים מצאו דרך להרוויח קצת כסף והם עומדים בצדי הכביש סותמים בורות בעפר ומחכים לטיפ מהנהגים שברוב המקרים לא מגיע. זמן הנסיעה הממוצע הוא 50-40 קמ״ש אפילו בדרכים ראשיות. בדרכי עפר קופצניות ומשובשות חשוב לדרוש רכבי שטח טובים ונוחים ככל שיש בנמצא.

 

מעבורת מדגסקרית   צילום: רונית סבירסקי

 

אל תיסעו עם חברה ישראלית שתלויה במדריכים מקומיים שאין לכם אפשרות להחליף אותם. אם תארגנו את הטיול עם חברה מקומית תכניסו סעיף שיאפשר לכם החלפת מדריך או נהג במידת הצורך. טיול במדגסקר שיעבור ללא תקלות ושיבושים הוא נדיר ומדריך טוב בעל יכולות תמרון למציאת פתרונות הוא המפתח להצלחה. כישוריו של המדריך ימדדו ביכולת להפעיל מעבורת גם אחרי שהעבודה הסתיימה, לארגן בתי מלון חלופיים כשהתוכנית משתבשת, לאלתר טיסות כשטיסה מתבטלת, לקצר תורים ובירוקרטיה בכניסות לאתרים ולתת למטיילים טיפים מועילים לפני כל יום של פעילות. אם אין לכם להטוטן מוכשר כזה אל תצאו לדרך.

 

המלגשים עולים להסעה   צילום: רונית סבירסקי

 

טיול עצמאי יאפשר לכם לראות מקרוב את החיים כהווייתם. תוכלו לעצור בכפרים הקטנים הפזורים לצדי הדרך. הכפריים המלגשים הולכים בצעדות אין סופיות בשולי הדרך משום מקום לשום מקום או יושבים על שפת הכביש. בשעות הערב הם מעמידים סירים עם תבשילים שנמכרים לאלה שחולפים בדרך או משמשים לארוחה משפחתית. להסתובב ביניהם ולהציץ בבתי הבוץ והקש שלהם יבהיר לכם מעל לכל ספק שעד היום לא ראיתם מה זאת מדינת עולם שלישי.

 

ארוחת הבוקר הביתית    צילום: רונית סבירסקי

 

כיוון שמדגסקר היא בין המקומות האחרונים על פני הכדור שלא איבדו את תמימותם ונשארו נטולי סממנים תיירותיים, שמרו על הנכס הזה כמו על אוצר יקר. אל תתנו להם כסף, קנו מהם דברים, הביאו אתכם עפרונות ועטים וחלקו בכל הזדמנות. הם לא מבקשים כסף עבור צילומים רק רוצים להצטלם עם התיירים ולראות את עצמם בצילום.

 

אין כאן עדיין אלימות והם מקבלים את הזרים בשמחה אמיתית. בכל כפר מתקבצים לברך את הבאים בקריאות ואזה ואזה (VAZA) שהוא הכינוי המלגשי לאדם לבן. גם בערים המרכזיות לא חששתי לטייל לבד. במהלך סיבוב קצר שעשיתי נצמדה אלי קטנועית-מונית והנהג לחש לי בקול רומנטי עוגב "פוש-פוש?". בזווית העין תכננתי את מהלומת הקרטה ואז נזכרתי שזה בעצם השם של כלי הרכב והמלגשי רק הציע לי הסעה ולא הצעה מגונה. 

 

בפרק הראשון - אי הלמורים, שוורים בשם זבו, למור איי-איי ולמור ששר אופרה

בפרק השני – למורים, סלעים מתקופה היורה, שדרת הבאובב, טיסה שבוטלה ושודדי דרכים

בפרק השלישי - שתי אטרקציות שקשה לשכוח, שמורת הצינגי ומעבורות שפסו מן העולם

בפרק הרביעי והאחרון - צפון האי שמושך אליו נופשים ומציע שפע של איים ואגמים