צלם: ערן חקלאי
גי'פים במדבר ה"דנקיל" באתיופיה - הדבר הלוהט הבא להרפתקנים
צלם: ערן חקלאי
מלון עם אין ספור כוכבים
צלם: ערן חקלאי
לא על המלח לבדו
צלם: ערן חקלאי
טבע בצהוב וכתום
צלם: ערן חקלאי
זהירות מים מלוחים

טיול אש

מאת: ערן חקלאי, מדריך טיולים ואקולוג

 

בשנת 2009 ה-BBC פרסם סרט שעסק במקום החם ביותר על פני כדור הארץ. מאז הפך מדבר ה"דנקיל" באתיופיה לאחת האטרקציות התיירותיות הלוהטות באפריקה. התיירים הסקרנים מגיעים לחוות את החום והמראות יוצאי הדופן שיצר הטבע באזור שבו קרום כדור הארץ אינו עולה על 16 קילומטרים וגורם לתופעות גיאולוגיות וולקאניות מהסוג שפוגשים פעם בחיים.

 

מסע ג'יפים בלב המדבר הלוהט    צילום: ערן חקלאי

 

מפגש טקטוני

הטיול שלנו החל בירידות ארוכות הנמשכות על פני עשרות קילומטרים מהרמה האתיופית בגובה 2500 מטרים מעל פני הים עד לשקע הדנקיל המצוי ב-130 מינוס מתחת לפני הים. האתיופים מתגאים  שזוהי הנקודה הנמוכה ביותר באפריקה. מהרמה האתיופית רווית הגשמים יורדים מזרחה ובהדרגה השטח הופך למדבר צחיח ונטול משקעים. "שקע הדנקיל"הוא תוצאה של נקודת מפגש בין שני שברים טקטונים מוכרים. האחד הוא קצה הפתיחה המערבי של מפרץ עדן שמדרום לתימן והשני הוא ההמשך היבשתי הדרומי של ים סוף שהוא למעשה חלק מהשבר הסורי אפריקאי. 

 

בחסות "אנשי האפר"

הטיול בדנקיל מחייב תיאום עם גורמים אתיופים מקומיים. בעזרת קשרים עם המקומיים ניתן לדאוג לצוות מטבח, צוות אבטחה של שוטרים ונהגים מחליפים במקרה שהמטיילים מתעייפים מהנהיגה. למרות שהטיול מוגדר כנהיגת שטח עצמית צוותו אלינו נהג מקומי לכל רכב. נדרש גם אישור מיוחד (פרמיט) שאותו מקבלים מאדוני האזור הם "אנשי האפר". אלו הם בני אחת הקבוצות האגרסיביות ביותר באתיופיה ובנוסף לאישור לוקחים אנשי צוות מטעמם בסגנון "פרוטקשיין". "אנשי האפר". אלו הם בני אחת הקבוצות האגרסיביות ביותר באתיופיה ובנוסף לתשלום ה"פרמיט" הם מחייבים את המטיילים להיעזר באנשי צוות מטעמם, מעין סוג של "פרוטקשיין" מקומי. "אנשי האפר" הם מוסלמים שהתאסלמו לפני מאות שנים ומבחינתם המדבר הוא נחלתם הפרטית. הם חיים חיי נוודות אבל בעונה החמה הם מתיישבים בכפרים בשיפולי הרמה ומגדלים דגנים, פירות או ירקות. אין זה מחזה יוצא דופן לראות אותם לבושים בחצאית כשהם חמושים ברובה קלצ'ניקוב רוסי וצועדים יד ביד גברים עם גברים.  

 

שיירות גמלים נושאי מלח    צילום: ערן חקלאי

 

יש מספיק מלח

העונה המתאימה לטיול בדנקיל היא בחודשי החורף שמקבילים לחורף הישראלי וגם אז הטמפרטורות אינן צונחות מתחת ל- 35-30 מעלות בצל. הצמחים שמכסים את פני השטח עברו תהליך הסתגלות לחום. בעיקר גדלים באזור עצי אלוורה וסוקולנטים ענקיים מבני משפחת האופורביה. הדרך פנימה אל המדבר חולפת על פני כפרים בנויים אבן שמשמשים כח'אן דרכים למובילי השיירות החוצים את המדבר.

 

הולכים על המים המלוחים באגם "אסלה"  צילום: ערן חקלאי

 

מגיעים אל הכפר האמד אללה וממתינים לחיילי היחידה המובחרת ששומרים על הגבול האתיופי מאז המלחמה עם אריתריאה בסוף שנות ה-90. משם יוצאים למפגש עם חוצבי המלח. חוצים את מי אגם המלח "אסלה" הרדודים בנסיעה איטית מאוד עד לאי קטן עליו יושבים החוצבים ומובילי השיירות. בלב השממה המדברית הלוהטת על רקע משטח מלח לבן נראות הדמויות השחורות כשהן עובדות במעדרים מיוחדים, כלי סיתות וחציבה.  בשמש הקופחת ללא רחמים, ללא טיפת צל או סככות, מהנץ החמה עד צאת הנשמה הם עובדים לייצר כל אחד כמאה קוביות מלח ביום. אחרי שימכרו הכל הם ירוויחו במקרה הטוב כ-20 דולר ביום. הקוביות מועמסות על גמלים על ידי "אנשי האפר" וכל גמל מסוגל לשאת בין 200-150 קילוגרם.

 

חוצבים את המלח לקוביות   צילום: אסף שפרן

 

אחד המראות שנחקקים בזיכרון המטיילים הן שיירות המלח של עשרות גמלים ההולכים זה אחרי זה בחום הנורא על פני המשטח החלק והנקי אל האופק שדבר לא נראה מעבר לו. מראה שמזכיר את תיאורי שיירות הסוחרים הנבטים בעת העתיקה. הגמלים הולכים במשך יומיים למעלה מ-100 קילומטרים עד לתחנת הדרכים בכפר הראשון לפני תחילת הרמה. שבוע נוסף נדרש כדי להגיע לבירת המחוז שבה מציעים את המלח למכירה. הממשלה האתיופית מקדמת את שיפור תנאי השטח עבור התיירים שמגיעים לצפות בדנקיל וכתוצאה מכך חלה גם ירידה במספר שיירות הגמלים וירידה במחירי המלח באזור. הקדימה מאפשרת לחוצבים לשנע ביתר קלות את הסחורה והמראות הקדמונים הולכים ונעלמים.  

 

ההר הצהוב כל ימות השנה

המשכנו בדרכנו אל ההר הצבעוני ה"דאלול". הג'יפים חצו לאיטם את מי האגם המלוחים וחנו למרגלות רמה שהתרוממה מעל משטח ישר. בליטה מוזרה בגובה מספר עשרות מטרים שטומנת בחובה תופעות טבע נדירות. קניונים צרים שקירותיהם עשויים ניצבי מלח עצומים שנפרדו משאר הגוש העצום שהתרומם מתוך משטח המלח. זקיפים ונטיפים (סטלגמיטים וסטלקטיטים) עשויים מלח באלפי צורות וצבעים של אדום וצהוב. בצדה השני של הגבעה ניתן לטפס אל הפסגה. שם נפער מכתש קטן שיוצר את אחד המראות הסוריאליסטים שניתן לראות על פני כדור הארץ.

 

הציור של הטבע על פסגת ה"דאלול"   צילום: ערן חקלאי

 

טפסנו במעלה הגבעה בעקבות דליל מקומי שהדבר שהכי הרשים אותנו אצלו היו רגלי הדחליל שנשאו את גופו. בהגיענו לפסגה התגלה לנו עושר של צבעים צורות וסגנונות מהיפים ביותר שניתן לתאר. מראה שיכול היה לשמש תפאורה לסרט מדע בדיוני על כוכב אחר. פטריות של מלח, בריכות של מלח וזקיפים בשלל צבעים בלתי נתפסים. מים ירוקים בגוון כחול מוקפים בגדות מלח צהובות, כתומות ואדומות שהתערבבו זה בזה במראות שונים שלא חוזרים על עצמם. מגוון הצבעים העצום של הדאלול נוצר כתוצאה ממפגש בין מי מלח לכיס מגמה גבוה. מי המלח מתחממים, עולים ומושכים איתם ערב רב של הצבעים. 

 

נציבי מלח במרק צהוב    צילום: ערן חקלאי

 

חוזרים אל הג'יפים ונוסעים ללינת לילה בכפר הנידח ביותר עלי אדמות, בקצה השיממון של הישימון. לנים תחת כיפת השמים על מיטות חבלים כשרוח חמימה מרחפת מעל. בבוקר יוצאים בנהיגה אל שטח קשה שחוצה את המדבר. המטרה הייתה להגיע אל הר הגעש שנמצא בעברו השני של שקע הדנקיל. הדרך הייתה זרועה שדות של צמחי מדבר שכיסו את האופק ויצרו משטחים ירוקים שהיו בניגוד מוחלט למראות השוממים של היום הקודם. מטעי דקלים, תפוחי סדום וצמחייה מדברית שעל בסיסה חיים כמיליון וחצי אנשי האפר שחיים באזור. חולפים על פני כפרים של מקומיים שחלקם ראו לעיתים נדירות אדם לבן. הם חיים בבקתות מאובקות עשויות מחצלות קש בתנאים סניטריים קשים.  

 

החיים באבק   צילום: אסף שפרן

 

לישון על פתח הר הגעש

המשך הדרך אל ה"ארטא אללא", ההר המעשן עברה דרך שפכי לבה שחורה שהתקשתה. מדי פעם חולפים על פני כפרים קטנים והמקומיים שצצים מתוך הבזלת השחורה מתקרבים כדי לראות את המחזה המוזר של הג'יפים שהגיעו לאזור. בשעות אחר הצהריים מגיעים אל הכפר שממנו מתחילה נקודת הזינוק בטיפוס הרגלי להר הגעש. ממתינים לשעה שבה הטמפרטורות יורדות ולקראת שקיעה ויוצאים לדרך במסע רגלי. העלייה אינה קשה אבל ארוכה ומן הפסגה עולה תמרת העשן שמשתחררת מאגם הלבה אל השמים. כשהחושך יורד, תמרת העשן נראית כמו אור אדמדם שמאיר את השמים שמעל הפסגה. 

 

על פסגת ההר ממוקם מחנה של בקתות אבן וקש שהקימו  "אנשי האפר". הצצה אל המכתש של הר הגעש מגלה את הלבה הרוחשת והגועשת שמאירה את השמים במזרקות של אש. ירדנו אל המכתש והלכנו כ-500 מטרים לצפות באגם הלבה מקרוב. הדרך עוברת על פני לבה שהתקשתה לפני זמן רב אבל עדיין ניתן  לחוש  את החום שנפלט ממנה. עמדנו על פי התהום שמתחתיה משתרע אגם הלבה. למטה עלו והתפרצו מזרקות של אש מתוך אגם הלבה. מערבולות של דייסה אדומה וסמיכה התערבלו ועלו מבטן האדמה מלווים בריח חריף של גופרית ולקחו איתן למעמקים חומר כהה שהספיק להתקרר. כל מספר דקות התרחשה התפרצות חדשה שהזניקה אש אל האוויר ופיסות לבה שהתקשו עפו לעבר שפת המכתש. מראות נדירים שמשאירים חותמם על טיול מסוג זה.

 

לבה רותחת ושמים בוערים    צילום: ערן חקלאי

 

השומרים המקומיים סיפרו לנו ששבועיים לפני ביקורנו במקום ההר התפרץ והמגמה נשפכה לאורך מורדות ההר והוסיפה מספר מטרים לפסגתו. אגם הלבה שעל ההר הוא אחד מתוך ארבעה מסוגו שקיימים בעולם. הוא שומר על צורתו הנוכחית למעלה מ-120 שנים וגולש אחת לכמה שנים באיטיות. האגם מחובר לאחד משבעת הצינורות המזינים את הר הגעש והוא הפעיל שבהם. לאורך שקע הדנקיל, בשל הקרום הדק של הכדור, ישנם כ-30 הרי געש שנוצרו במהלך מיליון שנים ומחוברים ל"הוט ספוט" אחד עמוק בתוך האדמה. 

 

נפרדנו מהמראות המרשימים אבל נשארנו ללון בסמוך אליהם. קבלנו מזרון, כרית ושק שינה שהגמלים נשאו על גבם במעלה ההר. השכמנו לגיחה נוספת ולפרידה מהר הגעש ויצאנו לדרך בשעת חשיכה. מלווים בזריחה ובקרני השמש הראשונות הגענו חזרה לג'יפים ולארוחת בוקר מפנקת. סלט ירקות עשיר ומתובל בשום ובצל התווסף אל חביתה ולחם שהכין הצוות המקומי. בדרכנו חזרה חצינו מישורי בזלת קופצניים, עצרנו בפיר עמוק שממנו ניתן  להרגיש את כיס המגמה שעולה מבטן האדמה. עשינו גיחה לכפר האחרון במסלול ולאחריה טיול בקניון מרשים עתיר מים ובריכות כשחבורות של ילדים ונשים רוחצים בו ערומים וכובסים את בגדיהם. משם לשדה התעופה ובחזרה לארץ.