צלם: רונית סבירסקי
תחילתו של מצפה גבולות ולאחריו מצפה רביבים ומצפה בית אשל בנגב
צלם: רונית סבירסקי
מגדל השמירה במצפה בית אשל
צלם: רונית סבירסקי
סליק החבית במצפה גבולות

בזכותם קבלנו את הנגב

מאת: רונית סבירסקי

 

ימי זיכרון וחגים לאומיים מעוררים נשכחות וכך עולים וצפים סיפורים שחלקם נותרו טמונים בין דפי ספרים מאובקים על מדפי ההיסטוריה. כמו נבואה שהגשימה את עצמה מתחברים אירועי ההתיישבות בנגב עם הכרזת המדינה. בליל 12 במאי 1943, חמש שנים בדיוק לפני קום המדינה, יצאה פלוגה ראשונה להתיישב בנגב על אדמות שנרכשו על ידי קק"ל. שניים עשר חברי השומר הצעיר ביניהם חקלאים, טרקטוריסטים, שומרים ודוברי ערבית יצאו לדרך. הם נסעו לעזה ומשם לח'אן יונס, שקעו בחולות, נחלצו והמשיכו עד שהגיעו ליעדם. הבדואים קיבלו את פניהם עם כוס קפה מריר וחם ועזרו להקים את הסככה הראשונה. זו הייתה תחילתו של מצפה גבולות ולאחריו הוקמו מצפה רביבים ומצפה בית אשל.

 

 קו המים הראשון לנגב, מצפה גבולות (צילום: רונית סבירסקי)

 

הכל התרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשמדיניות הספר הלבן של המנדט הבריטי מנעה עליית פליטים התיישבות בארץ ישראל. קק"ל, בצעד של מחאה, החליטה ליזום יישובים חקלאיים ניסיוניים בנגב. החלוצים הראשונים היו אמורים להתמודד עם תנאי מחייה קשים, חום כבד ביום וקור עז בלילה, אדמה צחיחה ומחסור במים. המצפים, שנקראו אז מצפות, הפכו לתחנות ניסוי בפיקוחו של יוסף וייץ. הם בחנו את תנאי הקרקע, שתלו גידולים שונים וחיפשו פתרונות השקייה יצירתיים. המתיישבים קיבלו סיוע מחוקרי האוניברסיטה העברית ומהפקולטה לחקלאות. הם עקבו אחר צורת החיים של השבטים הבדואים והפכו לנקודות מעבר יהודיות אסטרטגיות בנגב. בית אשל בסמוך לבאר שבע, גבולות ליד אופקים ומצפה רביבים  באזור פארק גולדה.

 

מצפה גבולות

"מצפה גבולות" שוחזר ברוח אותם ימים ומחייה לנגד עיני המבקרים את התנאים הבלתי אפשריים שבהם חיו ראשוני היישוב. חולות מדבריים נטולי צמחייה, אבק לבן ורך עם עצי שיטה ואיקליפטוסים בודדים, בתי בוץ קמורים ומתקנים חקלאיים שמעוררים נוסטלגיה. בחזית אחד המבנים קבעו שלט "חדר רוכשי הקרקעות על שם האחים צוקרמן". שורות ספורות מספרות שבחדר הזה נפגשו נציגי קק"ל, עשהאל ויואב צוקרמן בני המושבה גדרה, עם הבדואים כדי להמשיך ולרכוש אדמות בנגב. בחדר עומדים מיטת סוכנות צנועה, שולחן כתיבה, כסא, מזוודה קטנה ומסמכים משנות הארבעים. בחצר, נשען על הקיר מורג עץ ששימש להכנת קמח ולידו "סליק החבית" שהכיל נשק בלתי לגאלי עם מקלעים, מטול אנטי טנקי ורימונים פולניים. על הדיונות הסובבות את האתר ניצבות מכונות חקלאיות ומשאיות חלודות.

 

 כלים חקלאיים מוצגים בחולות (צילום: רונית סבירסקי)

 

ארבעה משטחי בטון שכוסו בזפת הם חלק ממערכת אגירת מי גשמים שהיוותה תחליף לבאר מים שנחפרה והניבה מים מלוחים. המים שנאספו שימשו להשקיית מטע ניסיוני שהורכב ממינים שונים של עצי פרי. צינורות מקו המים הראשון לנגב מונחים גלויים ולצדם המסגרייה הניידת וסככה שבה מתנסים בהכנת לבני בוץ מאדמת הליס (אדובה) כפי שהכינו המתיישבים הראשונים כדי לבנות את בתי המצפה. במלחמת העצמאות התמקמו במצפה אנשי הפלמ"ח בפיקודו של חיים בר לב. הם הקימו מאפייה שסיפקה לחם לנגב הנצור ואף היא שוחזרה ושומרה. עם סיום המלחמה הקימו חברי גבולות מפעל לעיבוד וליטוש יהלומים. מכונות הליטוש הוצבו במבנה בטון בעל שתי קומות ולצדם צילומים בשחור לבן שמספרים את סיפור התעשייה הקטנה.  

 

מצפה רביבים

שלושים אלף דונמים של אדמות עסלוג' נרכשו בשנת 1935 מידי השיח' הבדואי סעיד על ידי יהושע חנקין ומשה סמילנסקי ולאחר מכן נרכשו על ידי קק"ל. חברי קבוצת רביבים השתייכו לאחת הפלוגות של הקיבוץ המאוחד שהחליטו להקים את ביתם בנגב. שלושה מחברי הקבוצה יצאו ביוני 1943 מראשון לציון על גבי משאית עמוסה בטרקטור, מחרשה, דלק ואקדח מאוזנר מפורק שהוסתר בארגז הכלים של הטרקטור. ביתם הראשון היה מערה בלב הישימון המדברי שהייתה בעבר בור מים ביזנטי חצוב בסלע. הם החלו בחריש תלם לאורך שישים קילומטרים שקבע את גבולות היישוב. במהלך השנה הראשונה בנו את "הטירה" במרומי הגבעה. המבנה תוכנן על ידי אנשי ההגנה כדי לשמור על מתיישבי המצפה שהיו מנותקים ומבודדים ללא חשמל, מים ושירותים רפואיים. הוא נבנה כמצודה מוקפת חומה מאבן גיר עם חרכי ירי נסתרים. הם צוידו בנשק חוקי שסיפקו להם הבריטים ותגברו את המאגר בסליקים חבויים. לאחר מספר שנים סופק להם מכשיר מורס מחובר לרדיו עם צופן סודי שבאמצעותו יצרו קשר עם המוסדות היהודים במרכז.

 

מפעל היהלומים במצפה גבולות (צילום: רונית סבירסקי)

 

המתיישבים הראשונים פיתחו תעשייה זעירה על ידי חציבת קאולין (מינרל חרסית) במכתש רמון, הקימו את מפעל השימורים הראשון בנגב בשם "פארן", גידלו ירקות לצריכה אישית והביאו דגים ממפרץ אילת. משלחת אנשי או"ם שהגיעה לביקור במקום ב-1947 נדהמה לראות בלב השממה שדה סייפנים מלבלב, שדות אספסת וכרם זיתים. הביקור הזה היה בין הגורמים המכריעים להכללת הנגב בגבולות המדינה היהודית שבדרך. לקראת סיום תקופת המנדט ועזיבת הבריטים החלו ברביבים להיערך לאפשרות של פלישת הצבא המצרי לנגב. הם חפרו תעלות קשר, בנו עמדות תצפית וירי, וריכזו את הנשק החבוי בסמוך לנקודות הלחימה. הם קבלו כוח חיזוק מחטיבת הנגב של הפלמ"ח. במאי 1948 פלש הצבא המצרי לצפון הנגב וניתק את היישובים ממרכז הארץ. מטוסי "טייסת הנגב" סייעו בתקיפה מהאוויר, בחילוץ הפצועים ובפינוי לבתי החולים. רביבים הייתה תחת מצור עד דצמבר 1948 כשעשרה מתוך שלושים חבריה נפלו במהלך הקרבות. עם קום המדינה המשיכו חברי הקבוצה להיאחז במקום, לפתח, לבנות וליצור תעשייה שאחת החשובות בהן היא תעשיית שמן הזית.

 

בית אשל

חמישה גברים וטרקטורון קטן הגיעו בשיא החום של חודש אוגוסט 1943 לדיונות א-סיר דרומית מזרחית לעיר באר שבע. הם עשו את כל הדרך מקבוצת כנרת, הקימו אוהלים ולאחר מספר ימים הצטרפו אליהם שתי צעירות חדורות שליחות ציונית. מאוחר יותר הצטרף גרעין של חניכי עליית הנוער. בתחילת  דרכם הם התמקדו בחיפוש אחר מים, קדחו בורות בעומק של עשרות מטרים והפיקו מים מלוחים. כשנואשו מניסיונות הקדיחה הביאו מים מבארות סמוכים על גב חמורים. מאבן הגיר המקומית הם בנו חצר פנימית רבועה והקיפו אותה בחומת מגן. ברחבה המרכזית שתלו דשא ונטעו שדרת עצי סיסם הודי. לאורך הקיר הצפוני הוקמו מרפאה, מגורי רופא, חמישה חדרים בעלי תקרות קמורות ומעבר מקורה בחזית שנתמך בקשתות אבן. החדרים שימשו גם כחדר אוכל ומאוחר יותר כחדרי ילדים.

 

 חצר בית אשל (צילום: רונית סבירסקי)  

 

בשלושת החדרים המזרחיים התגוררו שליחי מוסדות היישוב ואנשי קק"ל שבית אשל היווה עבורם בסיס לרכישת קרקעות בנגב. בצמוד לקיר הדרומי נבנה בית הביטחון שתוכנן כמגדל מרובע בעל שני קומות. חברי המצפה נהגו לישון בו תוך כדי שמירה ותצפיות על הסביבה. החצר כללה חדר עבור הנוטר, סככה לטרקטור, מקלחת, רפת ו"סליק" סודי לנשק הבלתי חוקי שהוחזק במקום. מכשיר קשר אלחוטי הוסתר בבית הביטחון ובאמצעותו יצרו קשר עם העורף. הם החלו לגדל שדות פלחה, הקימו רפת חולבות, לול תרנגולות וגן ירק קטן, ששימשו לצרכיהם ולמכירה בשווקים. הקימו מפעל קטן לחומרי בניין, בית מלאכה לפחחות ולעיבוד צמר. במהלך השנים פיתחו שיטת השקייה באמצעות מי נגר מהוואדיות הסמוכים.

 

בשנים הראשונות היו יחסי שכנות טובה עם ערביי האזור עד להסלמה בעוינות שהחלה ב-1947 בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם. היישוב המבודד היה מוקף באלפי ערבים ובדואים מוסתים והדרך היחידה להגיע למצפה עברה במבואות העיר באר שבע. הבריטים שהציעו לאנשי בית אשל להתפנות נתקלו בסירוב. אנשי בית אשל נעזרו במטוסי פייפר לצורכי אספקה, הטסה וחילוץ. ב-19 במאי 1948 נכנסו כוחות הצבא המצרי לבאר שבע. בבית אשל נותרו 45 חברים ו-16 לוחמי פלמ"ח כשברשותם אמצעי לחימה מועטים. ביום הראשון של ההפצצות נפלו במשך שעה וחצי 200  פגזים על המצפה. במשך חמישה חודשים הופגז בית אשל ללא הפסקה ונגרמו הרס ופגיעות בנפש. החברים והלוחמים הצליחו לשרוד פרק זמן ממושך תודות לחפירות והמיגון שבנו בו. כשכוחות צה"ל כבשו את באר שבע העניק מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, את הדגל המצרי לחברי המצפה. ההרס הרב שנגרם גרם לעזיבת המקום וחבריו הקימו את מושב היוגב בעמק יזרעאל.

 

בתי האבן - החדרים מבפנים (צילום: רונית סבירסקי)

 

שיקום מצפה בית אשל בוצע בסיוע ידידי קק"ל בקנדה.  בתי האבן שופצו ושוחזרו תוך שמירה על התכנון המקורי. רצפת הבטון הפשוטה נותרה כפי שהייתה, התקרות הקמורות נושאות שרידים של פיח ושריפה ואפילו כתובות הגרפיטי שנוספו במהלך השנים נותרו בחלקן על הקירות. במהלך השחזור הוחלט להשאיר לבנים חשופות בקירות ולהוסיף דלתות וחלונות מעץ במקום הברזל שהיה במקור. באר מים מאבן ששימשה לשתייה ולהשקיית הגידולים שוחזרה ושומרה. אחד השחזורים המרתקים בבית אשל הוא של השוחות, הבונקרים ושקי החול שבעזרתם הצליחו חברי המצפה לשרוד. בתקופות מסוימות שימש הבונקר בין 100-30 נצורים. כחלק ממרכז המבקרים של האתר ניתן יהיה לצפות בשיטות הגידול ותחנת הניסיונות החקלאיים שהייתה בבית אשל, בכלל זה שימוש באדני רכבת כחלק משיטת השקיה הידרופונית. האתר עדיין סגור למבקרים אולם ניתן לצפות בחצר מבחוץ ולבקר בפארק באר שבע ששוקם בשנים האחרונות.

 

איך מגיעים:

מצפה גבולות – כביש 222 בצומת מעון-צומת צאלים פונים לקיבוץ גבולות. המצפה נמצא כ-1.5 ק"מ מדרום לקיבוץ.
מצפה רביבים – כביש 222 בצומת משאבים-צומת צאלים פונים לעבר קיבוץ רביבים וממשיכים עד לאתר בהתאם לשילוט.                                                                                        

בית אשל - בתחום פארק נחל באר שבע, בגדה הדרומית של נחל באר שבע. נוסעים בכביש 40 עוקף באר שבע, פונים מערבה לכביש 25. נוסעים כשני ק"מ ומגיעים לפנייה צפונה לבית אשל.