צלם: רונית סבירסקי
שפע של דוכנים בנחלת בנימין
צלם: רונית סבירסקי
מופעי רחוב
צלם: רונית סבירסקי
ג'ירפות מעוצבות
צלם: רונית סבירסקי
יצירות מקוריות לצד דמות משעשעת
צלם: רונית סבירסקי
עבודה עם זכוכית
צלם: רונית סבירסקי
שיתוף והפעלת העוברים ושבים

טעם של נחלה קטנה

בארכיון ההיסטורי של עיריית תל-אביב מופיעה רשימת בעלי המלאכה שייסדו את רחוב נחלת בנימין: חיים אליהו סגל היה חבתן, מ.ל. גרלי אומן בחרשת ברזל, שלמה לויצקי שימש כפקיד ובוכהלטר, לאליעזר מרגולין היתה פבריקה של בורית ואילו לבן ציון רוחמימוביץ פבריקה של גזוז. חותם את הרשימה א.ז רבינוביץ בעל התפקיד הנכבד של סופר ומנהל הביבליותיקה. חלקם מקצועות שנעלמו מהעולם כמו חבתן שהוא עושה חביות. פבריקה לגזוז הוא בית חרושת לגזוז ובורית היא סבון. בוכהלטריה היה מקצוע חשוב שהיום קוראים לו הנהלת חשבונות. כך זה התחיל לפני כמעט מאה שנים. אגודת נחלת בנימין נוסדה ביפו על ידי קבוצת סוחרים זעירים שרכשו בשנת 1910 חלק מאדמות כרם ג'באלי, בסמוך לשכונה אחוזת בית וב-1911 הפכו לחלק מתל-אביב.

 

צילום: רונית סבירסקי

 

המדרכה שהייתה מפסעה

זקני נחלת בנימין נהנים להתלוצץ לגבי מקורו של השם בנימין. המייסדים ציפו לסיוע כלכלי וכיוון שלא היה ברור אם הוא יגיע מכספו של הברון בנימין דה רוטשילד או מההסתדרות הציונית שבראשה עמד בנימין זאב הרצל הוחלט שהשם נחלת בנימין יהיה פוליטיקלי קורקט. בספר התקנות של השכונה ניתן למצוא את המשפט: "המדרגות היוצאות לצד הרחוב, האחרונה צריכה להיות בנויה בסוף עובי הגדר ולא מחוץ להגדר על המפסעה". לתל-אביבים של הימים ההם היה מובן מאליו שמפסעה היא המדרכה שפוסעים עליה.

 

הדיירים של המאה הקודמת

בבית מספר 1 שכנה חנות נעלי "פיל" בשנות החמישים והשישים וכל ילד קיבל בה בלון ו"יויו". במספר 2 שכנו בית ספר ברליץ ובית קפה איזביצקי, שהיה בית הקפה של אנשי הרוח ובין המבלים בו היו ביאליק ורבניצקי, אחד העם ואפילו בן גוריון, שנהג לשתות ואמר שישלם אחר כך. במספר 8 עומד "בית הדקל" שמעוצב בסגנון אקלקטי ובסמלים יהודיים של חנוכייה, מגני דוד וצריחים המזכירים קרנות מזבח. במרכז הבית הייתה תפרחת של עץ דקל עשויה מויטראז'. בית העמודים ובית הכדים המרשימים ניצבים בכיכר רמב"ם ובית הגמלים במספר 13. בית העמודים תוכנן על ידי מגידוביץ כבית דירות להשכרה בסגנון הרנסנס משופע בעמודים, בית הכדים על ידי זאב רכטר בסגנון אקלקטי בהשפעה קלאסית מעוטר בכדים, בית הגמלים, שהוא בית לוי, חזיתו מעוטרת באריחי קרמיקה תוצרת בצלאל בהם מופיעה שיירת גמלים ורועה צאן. במספר 32 היה מטבח פועלים, החלוצים הצעירים אנשי העלייה הסבו לשולחנות, אכלו בלהיטות את המרק השרוף או החמיצה החמוצה. לפעמים התמרדו, שרו ודפקו עם הכפיות על השולחן ושרו: "עגבנייה , עגבנייה, אתמול רק באתי באונייה, וכבר הצצת מחמיצה, מקומפוט ומקציצה, עגבנייה, עגבנייה, ארצנו ענייה."

 

צילום: רונית סבירסקי

 

דוכני אמנים ומופעי רחוב

280 יוצרים מתכנסים פעמיים בשבוע בימי שלישי ושישי בין השעות 11.00 עד 17.00 ואליהם מצטרפים נגנים, הצגות רחוב ולהטוטנים במופעים פתוחים לקהל ללא תשלום. בכניסה מרחוב גרוזנברג עומדת רביעיית נגנים רוסיים שנקראת "יובלים" הם מנגנים יצירות קלאסיות מוכרות שמלוות את המבקרים כמוסיקת רקע. שתי שורות של דוכנים קטנים מסודרות לאורך המדרחוב ומאחורי כל דוכן עומד היוצר בעצמו. אלה הם חוקי המדרחוב לא תמצאו שם אנשי מכירות או נציגים אלא את האמנים שעוסקים במלאכה. חלקם מציגים את המוצר הסופי וישנם כאלה שמעצבים אותו במקום. טלי שפריצר מעצבת תיקי יד עם גימיקים, מוסיפה בחזית תמונות עתיקות או מודרניות, שרשרת פנינים עדינה, מעצבת תיקים בצורת קוביות או עם ידית בצורת צמיד.

 

צילום: רונית סבירסקי 

 

יוצרים עם דימיון

נוגה ותמר הצטרפו למדרחוב לפני שנה והן מעצבות תכשיטים משילוב של פימו וקריסטלים של סברובסקי. בדומה לנוגה ותמר רבים מהאמנים לא הגיעו מתחום האקדמיה אלא דווקא מתחום היצירה העצמית ומרעיון שפיתחו בעצמם. הילה פלד עומדת ליד דוכן שכולו ורוד, תכלת וצהוב. בדי הפליז בצבעי גלידה תינוקיים הופכים למגפי הליכה רכות, שמיכות, כריות וכובעים מיוחדים לפעוטות. היא שמחה להדגים את הכובע המיוחד שאפשר להשחיל דרכו את שתי הקוקיות ולהראות כמו בילבי. איתמר טל יושב מאחורי הדוכן מוקף בכבשים מספוג וראש מפימו. לכל אחת צבע משלה, ישנה סגולה להצלחה, אחרת סובלת מעין עצלה, ישנה אחת שיש לה יום הולדת ולא נעדר מקומה של הכבשה השחורה. כשאיתמר מכין את האריזה הוא מכניס למעטפה צרור מספוא מקש שיהיה לכבשה מה לאכול וכמה גלגלים חומים מפימו שלא נשכח שהיא אמיתית. שאנטל ריינגוורץ מציירת על מראות. חלק בסגנון טיפני וחלק בהשראה אישית שלה. ישנן מראות שנראות כאילו הדביקו עליהן בד תחרה. היא מעצבת סיכות לבגד שאפשר לתלות עליהן את הנייד או את המשקפיים.

 

ג'פטו הנגר

דניאל יופה הוא לא רק אמן הוא חוויה מרתקת. אדם ששולט ברזי המדעים ומגדיר את עצמו כצעצוען. מעין ג'פטו מודרני שפותח את פיו מפיק המרגליות ומתחיל להסביר את ההיגיון שמאחורי צעצועי העץ. הקהל מתאסף סביבו ואף אחד לא רוצה ללכת. מקל עץ מחורץ עם שבשבת בראשו הופך לנושא כבד משקל. המקל הזה קובע מי דובר אמת ומי משקר. מקלון קטן שדניאל מעביר על גבי החריצים גורם לשבשבת לשנות כיוון בכל פעם שהאדם משקר. ההסבר הטכני שמתלווה לכך הוא פשוט ומעלה צחוקים מכל עבר. כך גם העכבר שמנסה לברוח מהפיל בעזרת חוט ופיסת עץ והחילזון שזוחל על הדוכן באיטיות בלי שום הסבר הגיוני כי הוא בסופו של דבר עשוי מעץ. פאזל מיוחד מציג 13 סועדים שיושבים סביב שולחן האוכל. הזזה של חלק אחד גורמת לכך שישנם רק 12 סועדים. הקהל מנסה לפתור את התעלומה ורק כשדניאל שולף את השרטוט הגראפי שמסביר את הדרך כולם בוהים בפלא ונזכרים בשעורי הגיאומטריה.

 

צילום: רונית סבירסקי

 

איטלקי, ימאי ופילוסוף

דניאל הוא יו"ר עמותת האמנים של המדרחוב ובין הראשונים שפתחו דוכן במקום. הוא איטלקי שלמד פילוסופיה ובילה שנים רבות יחד עם אשתו על אניה בים כשהם משמשים כסקיפרים ובתקופת החורף נהגו להכין צעצועי עץ. כשילדיהם הגיעו לגיל בית ספר החליטו להתמקם סופית על היבשה ופתחו את דוכן הצעצועים בנחלת בנימין. הוא מגדיר את צעצועיו כשילוב של מדע, ידע, רגש ודמיון.

 

מופעי רחוב

כרוז שובב מזמין את הקהל לראות את המופע המרכזי שמתרחש בין חנות לעיצוב תאורה לבין הקיוסק של בנין העמודים. שטיחי לבד אדומים וכחולים פרושים על רצפת המדרחוב ועליהם מלהטים הזוג נועה ואורי וייס במופע "סטרונג וומן". הם מזמינים מתנדבים מהקהל ואורי מזנק מעליהם בפליק לאק מקצועי. אחר כך הוא מלהט עם נועה במקלות שמתעופפים באוויר ומצליח להצחיק את הזאטוטים והישישים בו זמנית. ארבע שעות ממשיך מופע הרחוב כשבכל שעה מופיעים להטוטנים אחרים.

 

מנפח הזכוכית

בפינת רחוב רמב"ם יושב נפתלי חזן, נפח הזכוכית, שנמצא שם מהיום הראשון שנחלת בנימין התחילה לארח אמנים. הוא ממחזר את בקבוקי הבירה שהוא שותה, משתמש בשברי חלונות ומסכי טלוויזיה שבורים, שהופכים תחת נשיפתו והאש הלוהטת לחיפושיות, תרנגולות, סוסים, רימונים ופילים זעירים. עומדים לידו ומבקשים בקשה והוא מבצע. על כוסות הזכוכית שלו הוא מעיד שהן מצוינות לשבירה תחת החופה.

 

צילום: רונית סבירסקי 

 

ג'ירפות, סבונים וקליעת צמות

ברחוב רמב"ם שצורף למתחם האמנים ישנן הופעות רחוב. בין הדוכנים מסכות בהשראה ונציאנית, מסכות מחימר, ג'ירפות מעיסת נייר, סבונים של ספירולינה מבית לחם הגלילית, עגילים ושרשראות מפקקים של בקבוקי בירה ושתיה קלה. שרית נייס ועדי דהאן מעצבות חפצי נוי ושלטי עץ לבית בסגנון כפרי אירופאי שמוכר מאוסטריה וספרד. תמרה פרץ, שהגיעה מארצות הברית עסוקה בשזירת צמות קטנות בסגנון אפריקני. בערבים היא זמרת לווי של סי היימן ובמדרחוב, כשנחה עליה הרוח, היא פוצחת באחד משיריה של ויטני יוסטון והקהל עומד משותק מעוצמת הקול. לידה ניצב ביתן עם ביצי יענים מצוירות ביד שהפכו לאהילים דקורטיביים עם סמלים מיסטיים מהקבלה, מוטיבים ארמניים, הודים וסינים.

 

בירה מחבית וכריכי רוסטביף

בכיכר רמב"ם מתחלפים כל שעה פסלים אנושיים שמתעתעים בקהל. ליד מסעדת "אס" שמגישה מאכלים ביתיים ובשרים קרים עם בירה צ'כית מהחבית שר אריק את שירי הביטלס בקול של קרמיט הצפרדע ויושבי הקפה צופים בו תוך כדי אכילה. החלק הוותיק של המדרחוב מתחיל בפינת רמב"ם ומגיע עד כיכר השוק ברחוב אלנבי. לאורכו תפגשו את קונו צורף, שמכין תיבות מכתבים, מדפים, מגשים וארגזי לחם מעץ גולמי של איקליפטוס, סיסם וזית. שנטל שטרנברג מכינה סבונים טבעיים שהריחות שלהם משתלטים על הרחוב. דזי מי-דן מגלגלת צינורות דקים מעיתונים ישנים וקולעת מהם סלסילות שנראות כמו  קש טבעי. היא עושה מהם מגשים, אהילים, שעוני קיר, מתקן לבקבוק יין ומדגישה שהכל עשוי רק מחדשות טובות. 

 

סיורים בתאום עם עמותת התיירות: 03-5166188.