צלם: מיכל ענבר
מיכל ענבר - אשה לבנה לבד בין המקומיים בחוף השנהב - רשמי מסע

אישה לבד בחוף השנהב

מאת: מיכל ענבר

"מה יש לאישה בת 40 לחפש חודש בחוף השנהב ועוד לבדה?" שאלה אותי בתי הגדולה בעודי אורזת את התיק למסע. "המון. אענה לך בפירוט כשאחזור", חתמתי את השיחה בחיוך והמשכתי להכניס את הבגדים המקופלים לצ'ימידן הגדול.

 

תשוקה לארצות אקזוטיות

מאז ומתמיד בעומק הלב התגוררה בי תשוקה מדושנת שדרשה עוד ועוד מידע, ומעולם לא ידעה שובע. ארצות מרוחקות ואקזוטיות תמיד עוררו את דמיוני. משהו בכפרים הפרימיטיביים, בפשטות, בנוף האפריקאי קרא לי לקום ולנסוע. בנובמבר 2008 הגעתי לרפובליקת חוף השנהב הממוקמת במערב היבשת. את השם היא קיבלה במאה ה-15 על-ידי מגלי ארצות פורטוגזים. מיקומה המרכזי הפך אותה למרכז סחר בעבדים ובשנהב, ומכאן גם מקור השם. אחרי 12 שעות טיסה ועצירה אחת באתיופיה, הנוף האורבאני מישראל התחלף בנוף הטרופי אפריקאי, בעשרות עצי דקל, בחוף הים הרחב והזהוב של העיר אביג'אן. העיר נמצאת על שפת האוקיינוס, ומשמשת כעיר הבירה בפועל של הרפובליקה למרות שהבירה הרשמית היא יומוסקרו.

 

סוחבים תבן ופחם

בבוקר הראשון בעיר יצאתי לכיוון הפרברים במטרה למצוא בית חדש. הגעתי לבסוף אל בניין פשוט למראה, נכנסתי לדירה בקומה האחרונה שהכילה מזרון, ארון קיר קטן, מטבחון וחדר מקלחת קטן.  הסתכלתי למטה ממרפסת הדירה וראיתי אנשים עובדים בעמל רב, סוחבים עגלות עמוסות תבן, מחלקים גושי פחם, נשים סוחבות מעל ראשן סלסילות רחבות המכילות קוקוסים, גרגרים שונים, או מים. עבודת פרך עבור שכר זעום. שגרת החיים של שכני עוררה בי עצב וצער, אך מהר מאוד שמחת חייהם סחפה אותי.

 

אישה זרה ולבנה

המקומיים הבחינו מיד בבחורה החדשה מקומה ארבע, וילדיהם ביקורו אותי מדי יום. הבנים היו אחוזי תזזית, מקסימים. הם נהגו לשחק כדורגל בכל חפץ עגלגל שנקרה בדרכם. לבנות היו צמות דקות שזורות בחרוזי פלסטיק צבעוניים. בארץ, כחלק מהכנותיי למסע, רכשתי מתנות נחמדות לילדים שאפגוש, והם שמחו מאוד לקבל אותן. למרות שהיה לי קשה לתקשר איתם במילים, כי הם דיברו צרפתית, הרגשתי שהיה בינינו חיבור עמוק. מהר מאוד זכיתי לכינוי "לבלאנש" שפירושו לבנה, למרות שגוון עורי לא בהיר כלל, לחברי החדשים זה הספיק.

 

ריחות השוק

מהמרפסת ניתן היה לראות את גגוני הפחים של השוק הקרוב, דבר שהזכיר לי נשכחות מילדותי, את הסיפורים שאימי סיפרה לי על הפחונים במעברה בהם הם גרו ועל חייהם כשרק הגיעו לארץ. כשירדתי אל השוק כדי לרכוש מצרכים לבישול, התמלא גופי בריחות חדשים חזקים וטובים, נגלו לעיני דוכני עץ פשוטים המכילים סחורה ססגונית, כשהמוצרים המרכזיים הם בננות, פירות טרופיים גדולים, דגים, ירקות וקקאו.

 

מתכון לביבות בננה

אחת השכנות הסבירה לי איך להכין לביבות בננה נפלאות. לסוג הבננה קוראים "פלנטיין", זן גדול מאוד ולא מתוק, אשר לא מיועד לאכילה ללא בישול. בכדי להכין את הלביבות צריך לרסק את הפלנטיין. להוסיף בצל קצוץ, עגבנייה קצוצה, קצת מלח ופלפל, כף וחצי קמח. מערבבים היטב לעיסה אחידה, יוצרים לביבות ומטגנים אותן בשמן עמוק.

 

מרסקי הבננות

בבניין תמיד היה רעש של שבירת קירות, ריסוק חזק, ואני חשבתי שמשפצים את אחת הדירות. השכנה שהסבירה לי כיצד להכין את הלביבות, והכינה אותן באותו הזמן כדי שאבין היטב. במהלך ההכנה היא כתשה את הפלנטיין בעוצמה בתוך מכתש עץ גדול ורחב. צחקתי למשמע קול הריסוק, והבנתי שהשיפוצים הם בעצם ריסוקי מצרכים על ידי השכנים. את האוכל הם מכינים בחוץ, אין מטבחים בבתים. הלביבות טוגנו על מעין מנגל, שמעליו שכנתי החביבה הניחה סיר עמוק מלא בשמן.

 

מסע אל הלא נודע

השכן מהקומה השלישית סיפר לי על מקום קדוש עבור שבטו, והציע לי לנסוע לראות. תיאורו נשמע מעט מאיים, אך הסקרנות ניצחה את הפחד והחלטתי להצטרף למסע. הדרך הייתה ארוכה, בחוף השנהב יש 68,000 קילומטרים של דרכים, אך מתוכם רק 5,000 קילומטרים הם כבישי אספלט, ורובם נמצאים בערים הגדולות או בקרבתן.

 

מקדש ורוחניות

הגענו לשפת אגם ועלינו על סירת קנו מעץ שהשיטו שני צעירים חסונים בני השבט. שטנו לעומק האגם והגענו למקום בו הייתה צמחיה סבוכה דמוית מבוך. הבנתי שאנחנו מתקרבים. "כאן קבורים אבותינו", הסביר לי אחד המשיטים ותיאר אירוע פולחן שמתרחש פעם בשנה, בו רוב בני השבט מגיעים למקום, מקריבים קורבנות לאבותיהם, מבעירים אש ומתפללים. לצערי אסרו עליי לצלם את המקום עקב קדושתו. למרות הפחד שהמקום עורר בי, היה קשה להתעלם מהעוצמה הרוחנית שהייתה בו, של מקדש אמיתי.

 

שבט האיבו

בשיחות שניהלתי עם השכנה מהקומה הראשונה, אשר היגרה לחוף השנהב מגאנה כדי להרוויח כסף, עלה השם "אזוריתי", כפר גנאים שנמצא על חוף האוקיינוס, במרחק נסיעה מאיתנו. היא תיארה את המקום ככפר דייגים מעניין ומיושן, וסיפרה כי גרים בו גם בני שבט ה"איבו" הניגרי. בני שבט האיבו פרוסים במקומות רבים באפריקה ומחוצה לה. הם מספרים כי במהלך ההיסטוריה אנסו אותם להמיר את דתם מיהדות לנצרות, ועד היום הם משתמשים בשמות יהודיים לילדיהם, הבנים עוברים ברית מילה ביום השמיני לחייהם, וחלקם עדיין חוגגים את חגי היהדות. התרגשתי למשמע הדברים על השבט, ארזתי תיק גב קטן ובו חלק מהמתנות לילדים שרכשתי, ונסעתי.

 

כפר דייגים קטן

"אזוריתי" היה ללא ספק אחד המקומות היפים ביותר שראיתי בחיי. חוף רחב וזהוב ועליו בתי עץ או אבן פשוטים וקטנים, דקלים רבים היתמרו אל על והסתירו שמיים בהירים. על שפת הים שיחקו ילדים. לפתע חלק קפצו למים ונעלמו למספר דקות, חששתי מאוד לשלומם, ובדיוק כשהתחלתי לחפש מבוגר מקומי שיבוא לעזרתם, הם יצאו מהמים עם דגים גדולים בידיהם. שחיינים מצטיינים, אחרי הכל זהו כפר דייגים חשבתי לעצמי. על החוף עגנו סירות דייג מיושנות ויפיפיות מעץ, וסירות נוספות החלו לצאת מן המים. הדייגים, מבוגרים וילדים, סידרו את הרשתות הארוכות לקראת יום העבודה הבא, ואספו את השלל הרב שדגו.

 

קוראים לי ישראל

מהחוף פסעתי לכיוון עומק הכפר, וילדים התאגדו סביבי ושאלו שאלות, "מי את? מהיכן הגעת? איך קוראים לך?". כששמעו שהגעתי מישראל, יכולתי לחוש כי ליבם החסיר פעימה. "אנחנו בני שבט האיבו!" סיפרו לי בהתרגשות, "לי קוראים ישראל!" צעק אחד הילדים בהתלהבות.  הילדים הובילו אותי לבית במרכז הכפר, שהסתבר מאוחר יותר כביתו של הצ'יף. הצ'יף ואשתו שמחו מאוד לפגוש אותי והזמינו אותי לארוחת צהריים. הארוחה הורכבה מאורז ודגים, פשוטה אך טעימה. בתום הארוחה נשאלתי אם אסכים לבקר בבית הספר המקומי, ולספר לילדים על ישראל. הבקשה חיממה את ליבי והסכמתי מיד.

 

משפחה חדשה

בדרך לבית הספר ראיתי כיתוב על אחד הבתים "שער העיר ציון" וגעגועים עזים הביתה שטפו את כל כולי. הילדים בבית הספר שאלו שאלות רבות, שתירגמו עבורי המורים, עניתי על כולן בפירוט ובהתרגשות רבה. חילקתי להם את המתנות מהארץ והם התייחסו אליהן כאל תכשיטי זהב מלכותיים, או יצירות קודש של ממש. המורה יעקב, נגש אלי בסוף השיעור ואמר שזהו יום שהם יזכרו לתמיד, והודה לי מעומקי ליבו. גם אני לא אשכח לעולם את היום הזה, חשבתי, ונפרדתי מכולם בחיוך. בערב בדרך חזרה לדירה, נמלאתי געגועים עזים לבני השבט, הרגשתי כאילו מצאתי משפחה שנאלצתי לעזוב אותם תוך זמן קצר.

 

פרידה

אחרי חודש ימים מצאתי את עצמי שוב על המטוס, בדרך לאתיופיה ומשם לישראל, מתקשה להאמין שהחלום נגמר. הסתכלתי מלמעלה על המדינה המרהיבה והמרתקת הזאת וחשבתי מאיפה להתחיל לענות לבתי על שאלתה, ולספר על כל מה שמצאתי ברפובליקת חוף השנהב.

 

הכותבת היא מיכל ענבר, אמנית ציירת של "מנדלות", מטפלת אלטרנטיבית, הרפתקנית.

טל: 052-6344812